לפני ארבע שנים, בפברואר 2012, הזהיר שר החוץ של קטאר דאז, חמד בן ג'אסם אל ת'אני, את השגריר הרוסי באו"ם, ויטאלי צ'ורקין, מפני הטלת וטו על הצעה במועצת הביטחון שקראה לנשיא הסורי בשאר אל-אסד לפרוש. על כך השיב צ'ורקין: "אם תדבר אלי שוב בצורה כזאת לא יישאר עוד דבר כזה ששמו קטאר. אתה כאן אורח בסך הכל, חזור לגודלך הטבעי. אני אינני מדבר איתך בכלל. אני מדבר בשמה של רוסיה הגדולה ורק עם הגדולים".
והנה, בראיון שהעניק לרשת "רוסיה היום" בערבית, לאחר ביקורו במוסקבה בשבוע שעבר, אמר הנסיך תמים, שר החוץ הקטארי הנוכחי: "אנחנו בטוחים ביכולתה של רוסיה למצוא פיתרון למשבר בסוריה".
ביקור של נשיא סין, שי ג'ינפינג, בטהראן בסוף השבוע (צילום: סוכנות הידיעות של סין)
הסרת הסנקציות מעל איראן היא עוד שלב בשינוי העמוק המתחולל באזור, לרבות התחזקותה של רוסיה. הרפובליקה האיסלאמית שהעזה לקרוא תיגר על ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון, אינה עוד מדינה מצורעת. לא מדובר רק בחידוש היחסים עם עשרות מדינות, או רק בכמאה מיליארד דולר שיזרמו בחזרה לטהראן ובאלפי חברות מערביות המשתוקקות לכבוש את השווקים האיראנים. איראן של 2016 היא מעצמה אזורית ושחקן מכריע בסדר החדש המתהווה במזרח התיכון.
עד המהפכה של ח'ומיני ב-1979, הייתה איראן בת ברית של המערב. עד 79' ייצרה איראן 7 מיליון חביות נפט ביום (מתוכם ייצאה שני מיליון). עד להסרת הסנקציות היא ייצרה 2.8 מיליון (מתוכם מיליון לייצוא). תוך כשנה הנתון אמור להגיע ל-4 מיליון. הסנקציות של ארה"ב, האו"ם והאיחוד האירופי אמנם העיקו על איראן, אבל לא חיסלו אותה. יש אף שיאמרו: חישלו אותה.
להבדיל ממצרים ואפילו מסין – שהאמריקאים הבהירו להם שהדרך אל ואשינגטון עוברת בכינון יחסים הדוקים עם ישראל – איראן לא שילמה את המחירים המדיניים שנדרשו ממנה במהלך 12 שנות מו"מ, במיוחד לא בעניין תמיכתה בסוריה ובהתנגדות הלבנונית. עיקרי ההסכם שנחתם בקיץ 2015 בז'נבה היו קיימים ומוסכמים כבר כמה שנים. אך השיחות הושעו וחודשו פעם אחר פעם, בתקווה שההתפתחויות בשטח יגבירו את הלחץ על איראן. תקווה זו נגוזה, וזאת לדאבונם הרב של משטרי המפרץ ושל ישראל – המאשימים את ממשל אובמה ברפיסות.
הדאגה של הסעודים והקטארים מובנת. הסרת הסנקציות תפגע בקלף החזק שלהם – העוצמה הפיננסית המצליחה לשמר משטרים לא דמוקרטיים הנסמכים על הגנה אמריקאית. אבל לא רק הם מודאגים: בהרצאה שנתן באוקטובר 2015, אמר ראש אגף המודיעין בצה"ל האלוף הרצי הלוי, כי ישראל ואיראן נמצאות כבר היום במלחמה טכנולוגית, שבה הרפובליקה האיסלאמית מצמצמת במהירות את היתרון האיכותי שיש לישראל עליה. "מאז 1979", אמר, "כמות האוניברסיטאות והסטודנטים באיראן עלתה פי 20. אצלנו פי שלושה וחצי".
אמנם ההוצאה למחקר ופיתוח כאחוז מהתמ"ג באיראן נחותה (0.31) לעומת טורקיה (0.95) וישראל (4.1). אבל בשנת 2013 היו באיראן לא פחות מ-25 סטודנטים למדעים והנדסה לכל אלף תושבים, לעומת פחות מ-14 בישראל ופחות מ-12 בטורקיה. שתי אוניברסיטאות איראניות מופיעות בדירוג שנחאי ל-500 האוניברסיטאות הטובות בעולם. שתיהן בזכות הפקולטות להנדסה, שאחת מהן מופיעה במאיה הראשונה, ממש כמו הטכניון ואוניברסיטת ת"א. (הנתונים נלקחו מדוח מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית, הטכניון, דצמבר 2015).
מצדדים בהסכם, לרבות חלק מכוחות המרכז-שמאל בישראל, גורסים כי איראן לא תמהר לסכן את פירותיו. הפריחה הכלכלית תביא לחיזוק הרפורמיסטים על חשבון השמרנים, הם אומרים, ולעליית כוחם של המעמדות המעוניינים להדק את היחסים עם המערב. גם ההיבט הזה קיים. אבל יש לזכור כי 50% מהכלכלה האיראנית מתוכננת בידי המדינה, השולטת גם ב-70% מהתעשייה. המודל הרוסי – של צמיחה כלכלית שלא לוותה בתלות מדינית במערב – בהחלט יכול להיות מקור השראה עבור איראן. הצמד הרוסי-איראני מצטייר כגרעין של הגמוניה חדשה באזור.
למדיניות איראן צפויים הישגים משמעותיים בסוריה ובתימן. וגם בלבנון, שבקרוב תבחר בגנרל מישל עון – בעל בריתו של ארגון חיזבאללה – לנשיא. בזירה הפנימית כבר יש טענות על כך שמועמדים בולטים של הזרם הרפורמיסטי לא מורשים להתמודד בבחירות הקרובות לפרלמנט האיראני, שיתקיימו בפברואר. תוצאות הבחירות עשויות להוות מעין משאל עם על שביעות רצונם של אזרחי איראן מההנהגה הנוכחית, "המתונה".
על דבר אחד אין כנראה ויכוח: נתניהו איבד את "האיום האיראני" האימתני, שממנו הוא נבנה פוליטית כבר עשור. עם זה יצטרכו להתמודד אזרחי ישראל היהודים והערבים.
רג'א זעאתרה
הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"
