דייויד בואי, אחד מגדולי אמני הפופ והרוק בהיסטוריה, מת בשבוע שעבר מסרטן. מותו המפתיע, יומיים אחרי יום הולדתו ה-69, בו יצא אלבומו החדש, עורר תגובות נרגשות בכל העולם.
עיתוי יציאת אלבומו האחרון, Blackstar, לא נראה מקרי. סביר להניח כי בואי חיכה לרגע האחרון כדי להוציא את איגרת הפרידה שלו מהעולם. וזוהי איגרת יפה ביותר אך מערערת. האלבום הוא תוצר של שיתוף פעולה עם הרכב ביג–באנד ג'אז גדול. התוצאה היא יצירה מגוונת הממזגת בין חטיבת כלי נשיפה ממתכת, מקצבי רוק כבדים ומוכרים, מעט אלקטרוניקה, וקולו הייחודי של בואי.
האלתור העצבני והרוגש של אותם כלי נשיפה הוא האלמנט הסגנוני המזהה באלבום, שנותן לו טעם אקספרימנטלי. הידיעה, בדיעבד, שאדם גוסס שר את השירים, מעלה את סף הדרמטיות עוד יותר. הנקודה המעניינת היא שבואי היה מודע לאפקט הזה, ודאג לשתול רמזים לפרידתו ההולכת וקרבה בשורות הפזורות לאורך האלבום – הדבר נכון גם לגבי שני הקליפים האפוקליפטיים והמרהיבים שיצאו יחד עם האלבום, בהם דמותו של בואי נראית כסויית עיניים וחולנית למדי.
קולו של בואי היה תופעה ייחודית בעולם המוזיקה. שר בארבעה או חמישה סגנונות שירה שונים שנעים בין ליריות בריטית עממית לדרמטיות אופראית. אך למרות הגיוון הסגנוני הזה, קולו תמיד נשא איכות ייחודית ומזוהה המחוברת לפרסונה של בואי. הגיוון הזה בולט במיוחד באלבום החדש, בו מצד אחד בואי מפיק מגרונו (בעזרת אפקטים) צלילי שירה מאיימים ואלימים בשיר הראשון – Blackstar, ומאידך שר בקול שברירי ונוגה בשיר Dollar Days.
דינמיות זו נכונה גם למראה של בואי – שנע בין הביזאר לאלגנטיות, או בין פרסונות שונות מאלבומים שונים, דוגמת זיגי סטארדסט. אך הפרסונות הללו לא מסתירות את העומק הרגשי הפנימי של בואי, שבמקביל ל'סגנון' גם חשף תמיד מתחת לאיפור את הקול האנושי שלו.
בשילוב זה בין זיקיות משתנה ומבלבלת וכנות עמוקה, טמונה גם תרומתו הפוליטית של בואי כאמן מרכזי – תרומה שהיא בבסיסה מגדרית.
ניתן להגיד שבואי הוא האמן הקוויר החשוב והמפורסם ביותר. הוא יצר לאורך חייו הציבוריים תדמית שערערה על תפיסות גבריות מסורתיות והדגישה תמיד את הנזילות המגדרית. בואי הציג את עצמו כ"חייזר", ונטייתו המינית עמדה בסימן שאלה – בייחוד בתקופת הגלאם–רוק שלו בשנות השבעים. העובדה שהוא קיבל את השמועות על נטיות הומוסקסואליות ברצון, ההתענגות על המתח בין גבריות מובהקת לנשיות מופגנת, הייתה פורצת דרך לזמנה.
נמרוד פלשנברג
