הסופר, מבקר אמנות, מסאי, משורר ותסריטאי בריטי הנודע ג'ון ברגר, נפטר השבוע בצרפת בגיל 90. בכל חייו הבוגרים הגדיר ברגר את עצמו כקומוניסט, אך הוא לא היה חבר המפלגה או בארצו או בצרפת – בה התגורר בעשרות השנים האחרונות. על כך מסר אתמול (שלישי) העיתון הקומוניסטי "מורנינג סטאר" הרואה אור בלונדון.

ג'ון ברגר (צילום: מורנינג סטאר)

בין הספרים הרבים שכתב: ספריו הקלסיים אשר היו לנוכחות מכריעה בשינוי מושגים בתולדות האמנות בכך שהתעקשו על היבטים של יחסי כוח וחברה בדיון האסתטי – "דרכי ראייה", 1972, ו"על ההתבוננות", 1980; הרומן "ג'י" משנת 1972 – זוכה פרס בוּקר; ספרי הפרוזה שאינם משתבצים בסוגות ספרותיות מקוטלגות, דוגמת "פוטוקוֹפּיס", 1995, ו"כאן אנו נפגשים", 2005. ספרו "דרכי ראייה", שגם עובד לסדרת טלוויזיה של שירות השידור הבריטי (הבי.בי.סי) הוא קריאה ביקורתית מרקסיסטית של יצירות אמנות, ומשמש טקסט מכונן בלימודי בקורת תרבות באקדמיה.

בעברית פורסם ספרו "אחֹז בכל היקר: איגרות על הישרדות ומרי" (הוצאת פיתום, 2008). זהו אוסף של מסות פולמוסיות ומעוררות מחשבה אלה נכתבו בשנים 2001 – 2006 כהתבוננות מעורבת של סופר בכלכלה גלובלית ובכוחנות צבאית. על רקע 11 בספטמבר 2001, הוריקן קתרינה ב-2005, מתקפת הטרור בתחבורה הציבורית של לונדון ביולי 2005, מציאות של כיבוש ישראלי של השטחים הפלסטינים שראה בביקורים ברמאללה, ברצועת עזה ועוד, ברג'ר עוקב אחר יומיום של בני אדם באינספור הכרעות אישיות, מפגשים, הארות, תשוקות, מכאובים, זכרונות, השזורים בתוך מציאות של הישרדות, עולם אימפריאליסטי וקולוניאליזם בלבושו החדש. התיאורים חושפים את המימד הפוליטי אשר בלב לבו של כל מצב קיומי: ביומיום, בפוטנציאל התשוקה, באמנות – בסרט עלום של פאזוליני מ-1963 או בציוריו של פרנסיס בייקון, בתצלומיה של אחלאם שיבלי, ועוד. ברג'ר, אחד הדוברים עזי המבע של הווה רווי עבר ועתיד, משרטט את משמעותה של התנגדות פוליטית כיום. יצוין שברגר הצטרף לסולידריות עם העם הפלסטיני ואף קרא לחרם תרבותי על הישראלי בעקבות הפלישה הישראלית לרצועת עזה ב-2006.

ספרו השני שפורסם בעברית, אף היא בהוצאת פיתום הוא "על התבוננות" (2012). לדבריו "אנו מגדירים את העולם שסביבנו באמצעות מילים. מכניסים אותו לקופסאות קטנות של מונחים והסברים. אבל לפני המילים הייתה ההתבוננות. ומה שאנחנו רואים סביבנו מתנגש ללא הרף עם מה שאנחנו יודעים ואומרים". זהו ספר מסות שנכתבו בשנות ה-60 וה-70, ששינה לעד את צורתו ותוכנו של הדיון שהונהג עד אז בעולם האמנות.

מאמרו הקלאסי של ברגר "דרכי ראייה" מנתח באופן מהפכני את דרכי ייצוגם של גברים ונשים בתרבות. לטענתו של ברגר ייצוגי הגברים והנשים בתרבות מזמינים מבט שונה עליהם, כאשר הגבר מקבל לגיטימציה לבחון נשים ואילו האישה – גם נשים. את "דרכי ראייה" פותח ברגר בטענה כי הנוכחות התרבותית של האישה היא עדיין (בשנה שבה הוא כתב הדברים – 1972) שונה מזו של גבר. נוכחותו של גבר לטענתו של ברגר מרמזת על מה שבכוחו לעשות ובכך היא מתקשרת לכוח ומסוגלות. מנגד, טוען ברגר, נוכחותה של האישה מבטאת את יחסה לעצמה, ואת מה שניתן או לא ניתן לעשות לה, והיא מיוצגת לא על ידי פוטנציאל אלא בעצם קיומה. מקורות הזהות הזו של האישה לפי ברגר נובעים מכך שהיא באופן מסורתי נולדה בכדי לטפל בגבר. הוא טוען כי כתוצאה מכך האישה תמיד מודעת לעצמה, תמיד מודעת לנוכחותה בכל פעולה שהיא מבצעת, היא מדמיינת וסוקרת את עצמה ללא הרף ובכך זהותה מפוצלת בין הסוקרת לבין הנסקרת, שני תפקידים שהיא ממלאת ביחס לעצמה. בכך ערכה העצמי של האישה, לפי ג'ון ברגר, נמדד בדרך שבה היא מצטיירת, בעיני עצמה, בעיני אחרים ובעיני גברים.

גברים, לפי ג'ון ברגר, סוקרים נשים לפני שהם מתייחסים אליהן ותוצאות הסקירה הזו קובעות את היחס לאישה. כתוצאה מכך המראה וכל פעולותיה של האישה הן בגדר אינדיקציה לגבי האופן שבו היא הייתה רוצה שיתייחסו אליה. כלומר, פעולותיה של אישה מעידות על הדרך שבה היא הייתה רוצה שיראו אותה, בניגוד לפעולותיו של הגבר שהן פשוט פעולות. ג'ון ברגר מפשט את טענתו במשוואה הפשוטה של "גברים פועלים – נשים מופיעות". נשים מביטות בעצמן כאשר מביטים בהן. האישה הסוקרת היא גבר, האישה הנסקרת היא אישה, ובכך האישה מחפיצה את עצמה לכדי מושא של מבט.

ג'ון ברגר עוסק בייצוגי נשים בעירום באמנות האירופאית. הייצוג הראשוני של עירומה של האישה שבו דן ברגר הוא סיפור אדם וחווה. לדעתו של ברגר המודעות לעירום בסיפור גן העדן נבעה מכך שלאחר אכילת התפוח אדם וחווה ראו כל אחד באופן שונה, ומיד לאחר מכן שועבדה האישה למרותו של הגבר. באמנות הרנסנס בלט ייצוג של רגע הבושה של אדם וחווה בו הם מכסים את עצמם בעלי תאנה, אך ברגר מציין כי הבושה שלהם היא לא אחד מהשני אלא מפני צופה שלישי. גם בייצוגי עירום של אדם וחווה באמנות חילונית מאוחרת יותר נותרת עצם המודעות של האישה לכך שצופים בה, או כפי שאומר ג'ון ברגר: "היא אינה עירומה לכשעצמה, היא עירומה כפי שהצופה רואה אותה". גם בייצוגים של סיפור שושנה (בספר "דניאל" שבברית החדשה) היא מביטה בצופה מביט בה או בעצמה במראה, בעירום כמובן. ברגר מצביע על הצביעות שבשימוש במראה בכדי לייצג את נביבותן של נשים – ראשית מציירים אישה עירומה משום שנהנים להסתכל עליה, ואז מציבים לה מראה ביד ומבקרים את האישה שנוצרה לשם הנאה מדמותה.