ד"ר ענת מטר, מרצה בכירה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א, היא פעילת שמאל ותיקה הראויה לכל הערכה. ספרה של מטר "על דלות המוסר – מסה קריטית" (הקיבוץ המאוחד, 2019) הוא, ללא ספק, ספר חשוב הראוי לעיונו של כל איש שמאל. אף על פי כן, בקריאה שנייה ומעמיקה יותר נראה לי שכותרת הספר מבטאת את תוכנו של הספר. לדעתי, חסרונו של הספר גדול מיתרונו.
הקושי הראשון שמציב הספר הוא מתודולוגי: אופן הכתיבה המלומד העמוס בציטטות ומראי מקום, הלקוחים מעולם המושגים ומהז'רגון של "הפוסט מודרניזם" הצרפתי. סוג כתיבה זה מקשה מאוד על הבנת הנכתב. יתרונו היחיד הוא מראית העין המלומדת שלו. להשוואה: כתביו של ארנסט גלנר ("האויב" הגדול של הפילוסוף הגרמני לודוויג ויטגנשטיין), התוקף את הרלטיביזם המוסרי של הפוסט מודרניזם. הכתיבה של גלנר, כדרך האנגלים, ברורה ושווה לכל נפש.
עיקר הקושי בספרה של מטר טמון במוסר ההשכל של הספר: "תפיסת המוסר שלנו צומחת ממסה קריטית של התנסויות אישיות, אקטיביזם, ניתוחים פוליטיים, עובדות אמפיריות, נרטיבים היסטוריים ומודלים תרבותיים-מחנכים. אלה מצילים את המוסר מדלותו וממלאים אותו בתוכן קונקרטי". אולם אם אכן התנסויות אישיות ועובדות אמפיריות הן הקובעות את המוסר, לשם מה לכתוב? כידוע מאז ימי היוונים, העניין במוסר הוא אותה יכולת החשיבה והכתיבה של האדם, באמצעותה הוא מתעלה מעל לתנאים החברתיים הקיימים ומשנה אותם.
בעמוד הראשון של המבוא מופיע מוטו ארוך של ויטגנשטיין המקדים את המאוחר. הפרק הראשון נפתח בציטוט של אליזבת אנסקומב תלמידתו ויטגנשטיין וחברתו הקרובה, לפיו "כיום אין כל רווח מעיסוק בפילוסופיה של המוסר". אגב, לפי מספר האזכורים באינדקס נראה שוויטגנשטיין הוא "האיש החכם" שבהשראתו וברוח תורתו נכתב הספר. ובכן, מהי תורתו של ויטגנשטיין (1951-1989)? תחילה הוא נטה לאסכולה הפילוסופית הרציונליסטית של הנאורות, שמתחילה בפרנסיס בייקון וברומן "רובינזון קרוזו", נוסחה בהמשך בידי יום וקאנט ולבסוף בידי גוטלוב פרגה וברטראנד ראסל. הגל הגדיר את המאה ה-18 כ"עידן התבונה". כלומר, ראיה של העולם כפי שהוא נתפס בשכלו ובשפתו של האדם ולא עוד לפי הדוגמה הדתית של הכנסייה.
אלא שבהמשך שינה ויטגנשטיין את דעתו והתקרב יותר לתפיסה הרומנטית. תפיסה זו גרסה שהרציונאליות של הנאורות היא "סילוק הקסם מהעולם". התפיסה הרומנטית נוסחה לראשונה בידי יוהאן הרדר. בעקבותיו, שורה שלמה של רומנטיקנים ולאומנים פופוליסטים הדגישו את תחושת השייכות, הייחוד התרבותי והעבר ההיסטורי של קהילת התרבות האורגנית. קהילה זו קיימת כשלעצמה ובשביל עצמה באופן הקודם לחשיבה הרפלקטיבית ומתנה אותה.
המבקרים המודרניים של הנאורות מרחיקים לכת עוד יותר בשלילתה. בעיניהם של תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, הנאציזם והשואה לא היו תולדה של הריאקציה הרומנטית הגרמנית נגד הנאורות. הם היו, לא פחות ולא יותר, תולדה של הרציונאליות הקרה: תאי הגז הם יצירתה של הטכנולוגיה והמחנות – התגלמותה של היעילות הביורוקרטית.
ויטגנשטיין קשור לרומנטיקה בכך שהוא מגביל את הידיעה של הפופוליזם התרבותי. הוא מניח שהאנושות היא קהילות תרבות, או בלשונו של ויטגנשטיין "צורות של חיים", קיימות כשלעצמן ובשביל עצמן, כל אחת על פי תפיסת האמת והצדק שלה. זו אפוא תמונת העולם "האמיתית" כפי שהיא באה לידי ביטוי בלתי אמצעי בשפתה של הקבוצה התרבותית הנתונה. השפה אינה מייצגת את המציאות; השפה היא המציאות. אין מציאות בת משמעות מעבר לשפה. מה שלא קיים בשפה הוא חסר משמעות. כך השפה הפרטיקולארית על ריבוי ביטויה וגווניה היא הייצוג האותנטי הבלתי אמצעי של המציאות כמות שהיא.
באותו הקשר, גלנר טוען נגד ספרו של ז'וליאן בנדה "בגידת האינטלקטואלים", שהספר עצמו הוא בגידה באינטלקטואלים דווקא בכך שהוא מחייב את ריבוי הדעות של האינטלקטואלים והנאמנות שלהם להשקפותיהם, ללא כל התייחסות לתוכנן הפוליטי-מוסרי וליחסן לנאורות ולקדימות של האוניברסלי. גלנר טען זאת לפני שהשילוב של הזהותנות והייחוד התרבותי הפכו אופנה אקדמית. זאת הייתה אפוא הבגידה של האינטלקטואלים באוניברסאלי. ניטשה למשל שלל את תפיסת המוסר ההומניסטית כמותר האדם ממניע אינטלקטואלי טהור והאמין ש"כה אמר זרתוסטרא" ו"העל אדם" היא תורת המוסר "האמיתית".
זה גם הפרדוקס של אנסקומב. מטר שוללת את פילוסופית המוסר האוניברסלית של הנאורות ובד בבד מציגה את תפיסה המוסר הקונטינגנטית הרלטיביסטית שלה כאמת אוניברסאלית. הנה כי כן, בפרפראזה על דברי מרקס, העניין הוא לא רק לבקר את האידיאולוגיה הלאומנית ותפיסת המוסר השלטת, אלא, בד בבד, להציע פרספקטיבה פוליטית-מוסרית החורגת מעבר לעובדות האמפיריות. זו פרספקטיבה לאורה יוכלו פעילי השמאל אכן להתעלות מעל "הכאן ועכשיו" הלאומני השליט.
אם זה לא המצב, אם הביקורת היא רק שלילה של "תפיסת המוסר המקובלת"; אם היא רק שעתוק של "עובדות אמפיריות"; אם היא רק הקול הפרטיקולרי האותנטי של "הכפופים" – הרי שזו ביקורת לשם ביקורת המובילה לשום מקום. כך, הקול המעורר השראה, המחנך, המהפכני של האינטלקטואל לא נשמע והופך חסר משמעות ולא רלוונטי.
