אתחיל מן השורה התחתונה: בבחירות שיתקיימו ב-1 לנובמבר אני מתכוון להצביע בעד רשימת חד"ש-תע"ל, ואני חושב שכך צריכים לעשות כל מי שעתידה של הארץ הזאת חשוב לו. מה שכתבתי כאן מחייב אותי לכמה מילות הסבר. בבחירות הקודמות (זה היה רק לפני שנה וחצי, אם כי זה נראה כמו נצח…) נראתה סכנה ממשית שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה. ראשי מרצ פתחו מה שנקרא "קמפיין הגעוואל", בסיסמא "אסור לאבד את מרצ". הרבה אנשים בשמאל הישראלי נענו למסע הזה – ביניהם כותב שורות אלה. למרות שכבר שנים רבות אני מרגיש שחד"ש היא המבטאת בצורה הטובה ביותר את דעותיי ועמדותיי, בבחירות 2021 אני הצבעתי בעד מרצ ואף קראתי לאחרים לעשות זאת.
פעילי חד"ש מפגינים נגד הכיבוש במרכז תל-אביב (צילום: חד"ש)
לא הייתי לגמרי מרוצה מהדרך שבה נהגה מרצ אחרי שצלחה בהצלחה רבה את אחוז החסימה. לדעתי, מפלגת שמאל ישראלית לא הייתה צריכה ליטול חלק בממשלה שאינה מתכוונת לסיים את הכיבוש (ולמעשה, אף החריפה את הדיכוי בשטחים). את המטרה של סיוע להפלת נתניהו, מרצ יכלה להשיג על ידי תמיכה מבחוץ בממשלת בנט-לפיד – מבלי להיכנס לממשלה, ליטול חלק באחריות למעשיה ומחדליה ולהיות כפופה למשמעת קואליציונית שאילצה אותה להצבעות בניגוד מוחלט לעמדותיה. עם זאת, אני לא מתחרט על העמדה שנקטתי בבחירות הקודמות, שהתבקשה לנוכח המצב שהיה אז. אבל המצב היום שונה לחלוטין. מאז חזרה זהבה גלאון להנהגת מרצ, מצבה בסקרים יציב וככל הנראה הפעם המפלגה הזאת לא תזדקק ל"מסע געאוולד". הפעם, יש סיבה לדאגה דווקא לגבי מצבן של המפלגות הנשענות על ציבור בוחרים ערבי. כידוע, בקרב הערבים אזרחי ישראל מסתמנת מגמה של אחוז הצבעה נמוך יותר מאי פעם. יותר ויותר אזרחים ערבים אינם מתכוונים הפעם להגיע לקלפי ולהצביע, מתוך הרגשה שהצבעתם לא תשפיע ולא תשנה דבר.
קצת היסטוריה: רק לפני שנתיים וחצי, בחודש מארס 2020, הייתה בקרב האזרחים הערבים בישראל התלהבות רבה מהקמת הרשימה המשותפת אשר איחדה את כל המפלגות העיקריות הפעילות בחברה הערבית – חד"ש, תע"ל, רע"ם, ובל"ד. בבחירות ההן לפני שנתיים וחצי, הערבים נהרו בהמוניהם לקלפי והעניקו לרשימה המשותפת הישג ללא תקדים: חמישה עשר מנדטים, הרשימה השלישית בגודלה בכנסת.
בעקבות הבחירות החליטה הרשימה המשותפת להצטרף למאבק להפלת נתניהו והמליצה להטיל את הרכבת הממשלה על בני גנץ, שהיה מועמד מחנה "רק לא נתניהו". זאת הייתה החלטה לא פשוטה ולא קלה למי שמייצגים את הציבור הערבי בישראל – להמליץ על רמטכ"ל לשעבר שכהונתו הצטיינה בהפצצות ממושכות וקטלניות ברצועת עזה. הרשימה המשותפת המליצה על גנץ – וזכתה בתמורה לסטירת לחי (או אולי יריקה בפרצוף) כאשר התברר שהיא אינה מקובלת בשום אופן כשותפה, במישרין או בעקיפין, להפלתו של נתניהו. הבוחרים הערבים שהתגייסו להצביע בהמוניהם לא שכחו את העלבון הזה. ההתלהבות להצביע ירדה בצורה תלולה, ו-15 המנדטים ההם נראים היום כחלום מאד רחוק.
ואז בבחירות שאחריהן, ח"כ מנסור עבאס ומפלגתו רע"מ עזבו את הרשימה המשותפת ויצאו לדרך חדשה: "לשחק על המגרש", כדברי עבאס. וכידוע, עבאס הוביל את מפלגתו לשותפות בקואליציה, ובלי סוף מאמרים נכתבו ונאומים ננאמו בעד ונגד התופעה הזאת – מפלגה ערבית בקואליציה. אבל במבחן התוצאה, בשנה של שותפות בקואליציה עבאס לא השיג הרבה – אם בכלל – למען בוחריו. מצב הכפרים הבלתי מוכרים בנגב – מבצרה של רע"מ – לא השתנה במאומה, וגם הממשלה שנסמכה על המפלגה האסלאמית המשיכה להחריב בתים ברחבי הנגב. לא פלא שהבוחרים הערבים נעשים עוד יותר סקפטיים לגבי הערך והטעם של הצבעה בבחירות לכנסת ישראל.
ואז, לפני כחודש, המכה האחרונה – מפלגת בל"ד החליטה גם היא לפרק את החבילה ולרוץ עצמאית לכנסת. החלטה תמוהה שאנשי בל"ד לא ממש הצליחו להסביר אותה – שכן מדובר למעשה בהחלטה התאבדותית. על פי כל הסקרים, בל"ד לא תעבור את אחוז החסימה וכל הקולות שתקבל יתבזבזו לשווא. והתוצאה המצטברת – לפני שנתיים וחצי, ח"כ איימן עודה (חד"ש) עמד בראש סיעה של חמישה עשר חברי כנסת, הסיעה השלישית בגודלה בכנסת, כח משמעותי לפי כל קנה מידה. בבחירות הנוכחיות מנבאים הסקרים שהוא יעמוד בראש סיעה מצומקת של ארבעה ח"כים, מהקטנות ביותר בכנסת, כאשר רק הברית בין חד"ש לבין תע"ל של ח"כ אחמד טיבי שרדה ממה שהייתה הרשימה המשותפת.
נכון לעכשיו, ראשי חד"ש לא פתחו במסע געוואלד, ואין שומעים את הסיסמא "אסור לאבד את חד"ש". פעילים בחד"ש שאיתם שוחחתי הביעו בטחון שגם בתנאים של אחוז הצבעה נמוך במגזר הערבי, הגרעין הקשה של מצביעי חד"ש מספיק כדי לעבור את אחוז החסימה ולהכניס לפחות את ארבעת המנדטים האלה לכנסת. אני מאד מקווה שכך המצב, אבל עלי להודות שאני לא ישן טוב בלילות.
הגוף הפוליטי שנקרא היום חד"ש – חזית דמוקרטית לשלום ושוויון – היה מיוצג תחת שם זה או אחר בכל כנסת וכנסת מאז 1977. ולמעשה, מק"י העומדת במרכז חד"ש מיוצגת מאז קום המדינה. היא קמה עוד הרבה לפני זה, בתחילת המנדט הבריטי. במשך מאה שנה המפלגה הזאת קיימת ופועלת בארץ שלנו, ונושאת בגאווה את הדגל של שותפות בין יהודים וערבים במאבק לשלום ושוויון. משימה קשה ומסובכת, לא פעם סיזיפית, משימה שאין ערוך לחשיבות ולחיוניות שלה.
במשך מאה שנה המפלגה הקומוניסטית ניהלה אין סוף מאבקים, נגד הממשל הצבאי שהונהג בשנותיה הראשונות של המדינה ונגד הכיבוש מאז 1967 ועד היום. היא התייצבה נגד מלחמות ו"מבצעים" צבאיים ולא נרתעה גם מגלים עכורים של לאומנות מיליטריסטית. היא נאבקה לשוויון זכויות בין יהודים וערבים ועמדה מול אפליה והסתה גזענית. היא גם ניהלה וממשיכה לנהל אינספור מאבקים חברתיים למען העובדים והשכבות הנמוכות – כמו למשל מאבק בלתי מתפשר למען עובדי הבניין שנהרגים שוב ושוב בתאונות שאפשר היה למנוע אילו נקטו הקבלנים באמצעי בטיחות הנדרשים בחוק ואילו עשתה הממשלה מאמץ לאכוף עליהם חוקים אלה.
לכן, חשוב וחיוני שחד"ש תהיה גם בכנסת הבאה. אנשים כמו איימן עודה, אשר מנווט את הספינה הזאת במים סוערים; ח"כ עאידה תומא-סולימן אשר לצד המאבק בכיבוש מנהלת מאבקים פמיניסטיים לא קלים בתוככי החברה הערבית; ח"כ עופר כסיף, שמתייצב יום-יום וגם בלילה מול הימין ומול המתנחלים ומול חיילי ושוטרי הכיבוש; וגם ח"כ טיבי הוותיק – זאת היא הנבחרת הטובה ביותר שיכולים שוחרי השלום ומתנגדי הכיבוש לשלוח אל הכנסת הבאה.
היו מי שדיברו על לארגן מסעות של יהודים ישראלים שיצאו אל הכפרים הערבים בניסיון להמריץ את ההצבעה של יושביהם. אבל היו גם מי שאמרו שזה לא רעיון טוב, שהוא לא יעזור וגם עלול להיתפס בידי הערבים כיוהרה ו"פטרונות". אבל יש דבר אחד פשוט שכולנו יכולים וצריכים לעשות ב-1 בנובמבר הקרוב, וזה ללכת כולנו אל הקלפי ולשים את הפתק עם האותיות "ום" – אלה האותיות המייצגות בבחירות האלה את מה שנשאר מן הרשימה המשותפת. נקווה שבשנים הבאות היא תחזור להיות משותפת יותר וגדולה הרבה יותר.
אדם קלר
עוד בנושא: https://zoha.org.il/115771
