בנימין נולד בשנת 1928 להוריו יהושע ואהובה שניצר. יהושע (1947-1888) עלה לישראל מרוסיה ב-1905 ונמנה עם מייסדי פועלי ציון שמאל. בהמשך הצטרף למפלגה הקומוניסטית שפעלה במחתרת.

בנימין נולד למשפחה בת שישה ילדים, והוא היה הצעיר מבינם. הילדים גדלו בתנאים של מחסור, נדודים ורדיפות מצד המשטרה הבריטית. בעת ישיבות מפלגה בביתם, היה בנימין מטפס על העץ בחצר כדי להתריע בשריקה מפני שוטרים בריטים. לבסוף, השתקעה המשפחה בשכונת מונטפיורי בתל-אביב. בנימין ואחיו למדו בבית הספר באופן לא סדיר. כדי לסייע בפרנסת המשפחה, נהגו למכור חפיסות שוקולד ופרחים ליד תחנות האוטובוס.

ב-1934, כאשר למד בכיתה א' בבית הספר אחד העם, התווכח בנימין עם המורה, שהסביר שאלוהים מוריד גשם. בנימין טען שגשם יורד מהעננים, והמורה סילק אותו מהכיתה באומרו: "לך לאביך הקומוניסט".

בנימין סיפר לרות לוביץ' ("זו הדרך", 6.4.1988): "אבי ואחיי השתתפו במשמרות נגד 'כיבוש העבודה'". בזמן שביתת הרעב הגדולה של האסירים הקומוניסטים (1935), עמד אחיו ישראל בראש הפגנה של ילדים. ב-1936 נאסרו אחיו יוסף, אחותו שרה ובעלה מתתיהו גרוסמן בעוון קומוניזם והתנגדות לשלטון הבריטי. בנימין סיפר את רשמיו הקשים מביקור המשפחה אצל יוסף, שהוחזק במרתף בכלא רמלה.

בנימין היה בן עשר כשאחיו יוסף וחברו עלי עבד אל חאלק מירושלים נהרגו בעת ששירתו בבריגדות הבינלאומיות כמתנדבים במלחמת הרפובליקה הספרדית נגד הדיקטטור הפשיסט פרנקו. בעקבות הרדיפות מצד השלטון הבריטי והאיום בגירוש האב יהושע מהארץ, יצאה המשפחה ב-1936 לפריס. ב-1942, בשהותם בפריס, הוטל על בנימין בן ה-14 התפקיד של ראש קבוצה בנוער הקומוניסטי שפעל במחתרת.

מאבקו לשותפות יהודית-ערבית

בתום מלחמת העולם השנייה שב בנימין לישראל והצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית ב-1948. בריאיון לעמותת "זוכרות" (יוטיוב, 16.6.2018) סיפר בנימין כי שירת בפלמ"ח והיה בהכשרה מגויסת בירושלים. על רשמיו מהמלחמה סיפר: "בכפרים באזור ירושלים לא נשאר אף ערבי. זה איום לראות כפרים ריקים. בגלל פציעה בכתף, העבירו אותי לסרפנד [צריפין] והביאו לשם שבויים ערבים – פלאחים שמעולם לא נגעו ברובה ולא השתתפו במלחמה […] אני הבאתי לפלאחים את העיתון הקומוניסטי 'אל אתיחאד' ודאגתי שלא יפגעו בהם".

בשיחה עמו ב-2 במאי 2011, סיפר לי בנימין שבעת שירותו הצבאי היה חבר בקבוצה של כ-80 צעירים, שהמדריך שלהם היה חבר מק"י משה זסק (שכונה משה מ.פ.).

את רעייתו רות הכיר ב-1951, בעת שהיה מזכיר סניף ת"א של הנוער הקומוניסטי (בנק"י). בטקס קבלתה לתנועה, שנערך במועדון תרבות לעם בת"א,  ענד בנימין לרות את העניבה האדומה.

בשיחה אחרת עמו, סיפר לי בנימין: "ב-1952 נשלחתי מטעם בנק"י לטבריה, שם היה מועדון מפלגה. את הפעילות ריכז אברהם הס, שגם גר במועדון. הצטרפתי אליו וגרנו יחד. רק כעבור חודשים אחדים התחילו לשלם לי משכורת מפלגתית של 24 לירות. בטבריה שכרנו רותי ואני דירת חדר, ושילמנו דמי שכירות של 20 לירות. לכן כל הזמן רעבנו ללחם. למזלנו, לאוהד של המפלגה הייתה חנות ירקות, והוא נתן לנו מעט. גם החברים הערבים מעילבון (פהמי זרייק ואחרים) הצילו אותנו. בכל פעם שבאו לטבריה היו מביאים לנו מזון".

גיבור מעמד העובדים

"ב-1952 ארגנו בטבריה הפגנה של ה-1 במאי. היו שם אז שמונים חברי מפלגה, רובם בולגרים. בהפגנה השתתפו גם הפיונרים [הילדים] שאותם הדריכה רותי. בבניין שבו שכן המועדון, היה גם מפעל בלוקים בשם בזלת, שהעסיק פועלים ערבים. הוחלט שאני אלך לעבוד במפעל ואארגן אותם. אולם אחד הפועלים הלשין עלי בפני המעבידים, ואלה היכו אותי מכות רצח ופיטרו אותי מיד. מזלי היה שאברהם הס היה במועדון, ירד מהר והציל אותי מידיהם."

בשנת 1965 החל בנימין לעבוד כרתך במפעל המתכת "קראוס" בתל אביב, ונבחר לוועד העובדים. הוא היה בין היתר חבר הוועד הפועל של ההסתדרות מטעם מק"י וחד"ש, ונטל חלק במאבקים של עובדי הנמלים, כמו גם בשביתות הגדולות שהתרחשו באותה תקופה. בריאיון ל"זוכרות" סיפר בהקשר זה: "אני פוטרתי ממקומות עבודה רבים […] בכל מקום עבודה היו מגיעים למעסיק שלי ואומרים לו: 'אנחנו לא רוצים שיעבוד כאן'. ב'קראוס' השיב המעביד: 'אם תביאו מישהו אחר שיודע לעבוד כמו בנימין – אחשוב על זה. עבורי בנימין אדם יקר וטוב וגם ישר".

אחרי הפילוג שחל במק"י ב-1965, העמידו בנימין ורות לרשות הפעילות המפלגתית את ביתם בשכונת שבזי. בשנת 2015 עברו להתגורר בבת ים. במקביל לפעילותו הפוליטית ולחברותו באיגוד המקצועי, היה בנימין שניצר אמן רב-תחומי – הוא נהג לצייר ולפסל במתכת, בעץ ובחומר. בתערוכה העירונית של אמני ת"א ב-2015, זכה בפרס השני על פסלו החייל האלמוני.

תמר גוז'נסקי

סרטון – עדותו של בנימין שניצר על מלחמת 48 והנכבה: https://tv.social.org.il/politics/2018/06/24/binyamin-schnitzer