שיחה עם נמרוד אשל, מנהיג שביתת הימאים הגדולה, על מאבק איגוד-מקצועי ועל שנות חברותו במפלגה הקומוניסטית הישראלית.
ראיינה: תמר גוז'נסקי
– היכן עברה ילדותך?
– גדלתי בשכונת בורוכוב בגבעתיים. אבי, יהושע איזיק, היה ממשפחה חקלאית ברוסיה. בארץ הוא נמנה עם חברי גדוד העבודה. כל חייו היה אוהד מושבע של ברית-המועצות, ובקלפי בשכונה היה תמיד לפחות פתק "ק" אחד של רשימת מק"י. בשנות ילדותו ונעורי, חגגו בשכונת בורוכוב את ה-1 במאי ברוב הדר: נערכה תהלוכה המונית עם תמונות של מרקס ואנגלס ועם דגלים אדומים. והיו גם ההתנגשויות עם הנוער של בית"ר.
– וכיצד הגעת לים?
– בילדותי בלעתי כל ספר שמצאתי על הים, ובגיל צעיר ידעתי שאהיה ימאי. בגיל 17 הצטרפתי לצי הסוחר בתור נער סיפון, ואחר-כך התקדמתי להיות מלח, קצין ורב-חובל.
– כתבת ספר ששמו "שביתת הימאים" (1996), אז מבלי להיכנס לכל הפרטים של אותה שביתה, מה היו סיבותיה ומהלכה?
– תחילה היה ועד ממונה של עסקנים, שניהלו את ענייני הימאים. בשנת 1951, כאשר מיספר הימאים עלה לאלפיים, אירגנו כינוס יסוד של איגוד הימאים. אני, שהייתי אז רב-מלחים, נבחרתי לכהן כיו"ר הכינוס. בעיקבות הכינוס, ערכנו לראשונה בחירות למועצת איגוד הימאים. בבחירות אלה התמודדה רשימה לא-מפלגתית, ששמה היה "נציגי כינוס הימאים". רשימה זו העלתה שורה של תביעות לשיפור מצב הימאים במיסגרת הסכם העבודה. כל הנבחרים למועצה נימנו עם רשימה זו. אבל אז הודיעה הנהגת מפא"י בהסתדרות, כי היא אינה מכירה בתוצאות הבחירות, ולכן היא מפזרת את המועצה וממנה ועד מטעמה.
הודעה זו הקפיצה אותנו, הימאים, ולכן הכרזנו מייד שביתה להגנה על זכותנו לבחור את נציגינו ונגד עריצות השלטון בהסתדרות ובמדינה. בשלב זה השביתה שלנו קיבלה את הכינוי – מרד הימאים.
הנהגת מפאי" ניסתה לשבור את השביתה בכל האמצעים שעמדו לרשותה. היא שיגרה נגדנו שוטרים ואת "פלוגות הפועל". אך בהתנגשויות האלה גברו הימאים, בגלל כוחם הפיסי ובגלל נחישותם. במקביל גם ניסו לשחד את המנהיגים ולהפחידם. ראש הממשלה דאז, בן-גוריון, הכריז, כי לעולם לא ידבר עם נציגי הימאים.
אבל השיא של ההתנכלות אירע, כאשר כשבוע לאחר הכרזת השביתה, כל 35 חברי המועצה הנבחרים קיבלו צווים של גיוס חירום לצבא. בן-גוריון, להזכירכם, היה אז גם שר הביטחון. נשלחו לבתינו חיילים מהמשטרה הצבאית, שהובילו אותנו לבקו"ם. השירות הצבאי הזה נמשך כשנה.
אנו, החיילים מכוח צו החירום, ראינו בגיוסנו סוג של מעצר, שמטרתו לפגוע בפעילותנו המקצועית. לכן במשך היום היינו עושים תרגילי סדר, ואילו בערבים היינו מתחמקים מהבסיס דרך פרצות בגדר ומשתתפים באסיפות של הימאים. כך לא ניתק הקשר שלנו עם חברי האיגוד.
בסופו-של-דבר, בגלל העקשנות והאחדות של הימאים והודות לאהדה הציבורית הבלתי-רגילה, לה זכינו, הנהגת ההסתדרות נסוגה, הכירה במועצה הנבחרת, וניהלה איתנו משא-ומתן בהיותנו במדים. אך גם לאחר שהשביתה הסתיימה, בן-גוריון וחבריו במפא"י התעקשו שנמשיך לשרת כחיילים.
אחד הסעיפים בהסכם איתנו, שעליהם חתמו נציגי ההסתדרות והממשלה, היה, שלא תהיה נקמנות כלפי מנהיגי השביתה. אך בפועל מסע הנקמנות נמשך גם לאחר ששוחררנו מהשירות הצבאי. אני, אישית, לא קיבלתי עבודה בחברת צים, שהייתה ממשלתית-הסתדרותית, במשך 13 שנה, ולכן נאלצתי להפליג באותן שנים על אוניות זרות. כאשר חזרתי לעבוד בצים, כבר הייתי רב-חובל.
– באילו נסיבות הייתה ההכרות הראשונה שלך עם הקומוניסטים?
– באחת ההפגנות הגדולות, שאירגנו בתל-אביב במהלך השביתה של הימאים בשנת 1951, ניגש אלי המשורר יבי, ואמר לי, שאסתר וילנסקה, שהייתה אז חברת הלשכה הפוליטית, נמצאת בסמוך ומבקשת לפגוש אותי. השבתי בחיוב והצעתי שנפגש ליד בית ברנר, שם שכנה מועצת פועלי ת"א-יפו. זו הייתה השיחה הראשונה שלי עם חברה בהנהגת מק"י. כבר בשיחתי הראשונה התרשמתי מהבנתה של וילנסקה בנושאים של זכויות עובדים. בעיקבות אותה שיחה, נפגשנו לעתים קרובות.
– ומתי הצטרפת למק"י?
– לאחר השביתה, התחלתי לפעול במפ"ם. שם נמניתי עם סיעת השמאל בראשות סנה. למק"י הצטרפתי ב-1953, יחד עם ייתר פורשי מפ"ם. כתומך ברדיקליות מהפכנית וכאוהד של ברית-המועצות, הייתי בין אלה בסיעת השמאל במפ"ם, שדחפו להצטרפות למפלגה. צעד זה לווה בקריאה של חומר אידיאולוגי. ממש בלעתי ספרים מרקסיסטיים. מבחינתי, ההצטרפות הייתה צעד אידיאולוגי, הקשור בפעילות ציבורית, ובמיוחד בפעילות למען העובדים, וגם מחוייבות אירגונית. ידעתי, שהאירגון הקומוניסטי בעצם מנוגד לאופי האנרכיסטי שלי. אבל משהחלטתי, הייתי ממושמע. פעלתי בסניף ת"א ובסניף חיפה.
התרשמתי באותן שנים מאומץ הלב האישי של אסתר וילנסקה ושל שמואל מיקוניס, שהיה אז המזכ"ל. זכורות לי נסיעות עמם למקומות עבודה ולכפרים ערבים. אני השתתפתי בנסיעות בתור מלווה. הם המשיכו לדבר אל הקהל אפילו כאשר יידו לעברם אבנים.
– כיום, לאחר שכבר שנים ארוכות כבר אינך חבר מפלגה, מהן המסקנות שלך?
– בשנות עבודתי כימאי, הכרתי קומוניסטים רבים בארצות שונות, וקשרתי איתם קשרי ידידות. הייתי אוהד שרוף של ברית-המועצות. אבל גם באותן שנים לא סברתי, שכל החוכמה נמצאת בברית-המועצות או אצל סטלין. נוכח התופעות שהתרחשו ונחשפו בברית-המועצות, הגעתי למסקנה, ששינוי חברתי שאינו דמוקרטי אינו טוב.
בינתיים ברית-המועצות קרסה, ואת המחיר היקר משלמים היום גם הפועלים ברוסיה וגם הפועלים בישראל ובעולם כולו. אני מקווה, שגם הקומוניסטים למדו מניסיונם.
שביתת הימאים
קטע מהספר "בתנועה מתמדת", בהוצאת משרד התחבורה, 2008
זו הייתה השביתה הראשונה והטראומטית של המדינה, אך בזכותה הונחו היסודות לצי הסוחר הישראלי. בבסיס השביתה עמד סיכסוך עבודה בין הימאים, שעבדו שעות ארוכות בתנאים קשים ובשכר נמוך, לבין חברות הספנות. הימאים חשו, כי ההסתדרות, שהייתה מבעלי צים, אינה מייצגת אותם, ובבחירות לאיגוד המקצועי (1951), הביסו נציגי הימאים את מועמדי ההסתדרות. הממשלה וההסתדרות סירבו להכיר בתוצאות הבחירות, והימאים פתחו בשביתה בת 43 ימים. השלטונות נקטו צעדים קיצוניים לשבירת השביתה, אך הציבור תמך בימאים. למרות הלחצים, עמדו נציגי השובתים על שלהם, ולבסוף השיגו את מרבית דרישותיהם. מקצוע הימאי העברי הפך משתלם ומכובד, ויחסי העבודה בענף הוסדרו. מכאן ואילך, ניתן היה לבנות צי סוחר, שיתחרה בהצלחה במדינות הים הגדולות.