העובדים בדרום, ובייחוד פועלי התעשייה והכרייה, רשמו בחודשים האחרונים דפים חשובים של מאבק מעמדי. בשבועות האחרונים, והרחק מסיקור תקשורתי, התבצרו עובדי הרכבת בתחנת דימונה ושבתו במשך חמש יממות; עובדי מפעל המגנזיום של תאגיד כי"ל במישור רותם הפגינו וחסמו את שעריו; וסטודנטים ועובדים סוציאליים קיימו במרכז באר-שבע עצרת נגד ההפרטה.
הגל החל בינואר, עם ההתארגנות של עובדי מרכז ההפצה בבאר-טוביה של חברת המזון ויטה פרי הגליל. העובדים הקימו ועד ודרשו מההנהלה לחתום על הסכם קיבוצי. כעבור כמה ימים, אושרו שלושה סכסוכי עבודה בנגב: במפעל מכתשים בבאר שבע וברמת חובב; במשרדי הממשלה בבית אושירה; ובאגף להכשרה מקצועיתבמשרד התמ"ת בבאר שבע.באותו חודש, הסתיים בהצלחה מאבקם של עובדי המוסד לביטוח לאומי בבאר שבע להקמת מבנה חדש, שישרת את כללהעובדים והפונים.
בדרום בולטים שיתוף הפעולה והתיאום בתוך האקדמיה. במהלך שביתת הסגל הבכיר באוניברסיטאות, הוקמה באוניברסיטת בן-גוריון "הפקולטה למאבקים", בה מרצים לימדו, בין היתר, על "הצורך בפוליטיזציה של המאבק במערכת החינוך". באוניברסיטה הדרומית הוקמה אז קואליציה של סטודנטים ומרצים בכירים וזוטרים, שבניגוד לדפוסי המאבק במוסדות להשכלה גבוהה האחרים, הפגינה וחסמה כבישים בסולידריות עם מאבקו של הסגל הבכיר.
התסיסה באוניברסיטת בן-גוריון לא פסקה. בחודש מרס הוגשה להנהלת האוניברסיטה עצומה, עליה חתמו מאות סטודנטים ומרצים בתביעה להעסקה ישירה (ולא באמצעות קבלנים) של עובדי הניקיון בקמפוס. בעקבות קבלת תשובה מתחמקת מההנהלה, נערכו אסיפה והפגנה בפתח בניין ההנהלה בהשתתפות יותר מ-200 סטודנטים ומרצים.
בסוף חודש ינואר הצליחה שביתת עובדי המועצה המקומית ערערה (בנגב) נגד הלנת שכרם.
בתחילת אפריל הוקם מחדש ועד העובדים במפעל חיפה כימיקלים דרום, חמש שנים לאחר שהוועד הקודם פוזר בידי המעסיק ורוב פעיליו פוטרו. כעבור שבוע, התארגנו עובדי מפעל נוסף בנגב: קופולק ברמת חובב. הם הקימו ועד עובדים ודרשו חתימה על הסכם קיבוצי.
ב-21 במאי, הכריזה ההסתדרות על סכסוך עבודה במפעל כימאגיס, המייצר חומרי גלם לתעשיית הטואלטיקה. זאת, בשל המבוי הסתום במו"מ בין הוועד להנהלה לשיפור תנאי העבודה והשכר. במפעל מועסקים 220 עובדים. יו"ר הוועד, מאיר הלחמי, הדגיש, כי "ההנהלה סבורה שניתן להתחמק מחתימה על הסכם קיבוצי חדש".
בסוף מאי נחתם הסכם קיבוצי חדש במפעלי תובלה, לאחר ש-160העובדים נקטו עיצומים וחסמו שערים. בעקבות ההסכם נפסקה התופעה, לפיה העובדים נדרשו להשלמת הכנסה לשכר המינימום. הקביעה ששכר הבסיס לא יהיה נמוך משכר המינימום הקבוע החוק, העלתה את שכרם של עובדים חדשים ב-20%. כן סוכם על העברתם של יותר מעשרים עובדים למעמד עובדי דור א'. במהלך המו"מ על ההסכם הקיבוצי, באה לידי ביטוי הסולידריות של העובדים בנגב, כאשר עובדי המפעלים הגדולים של קבוצת כימיקלים לישראל הביעו נכונות לעמוד לצד עובדי מפעלי תובלה.
הסולידריות בין העובדים באה גם לידי ביטוי בעת מאבקם של עובדי הרכבת בדימונה, שלא זכה לתמיכת ההסתדרות הוועד הארצי. לתחנת הרכבת דימונה, בה התבצרו העובדים, הגיעו ראשי הוועדים הגדולים, לרבות של קונצרן כי"ל, שהבטיחו לנקוט צעדים ארגוניים בתמיכה בעובדי רכבות המשא, המובילים את תוצרת התאגיד לנמלי הייצוא.
בסוף מאי הוכרז סכסוך עבודה נוסף עקב כוונתו של נוחי דנקנר למכור כ–50% מאחזקות חברת כורבחברת מכתשים- אגן לגורמים זרים. רוב מתקני הייצור של מכתשים פועלים במישור רותם.
בתחילת יוני, הכריזה ההסתדרות במרחב הנגב על סכסוך עבודה במפעל טבע-טק (השייך לקונצרן טבע) ברמת חובב. הסכסוך הוכרז, לאחר שהנהלת טבע מסרבת להיענות לדרישת מועצת העובדים להנהיג שיטה לקידום עובדים באמצעות טבלאות שכר. ראש מועצת העובדים, בני קמחי, תבע שההנהלה תסכים לחלוק את רווחיה עם העובדים.
דבריו של קמחי מדגישים את האופי המשותף לרוב מאבקי הפועלים בנגב, בייחוד של אלה המועסקים בתאגידי ענק כגון כימיקלים לישראל ומכתשים (שהיו בעבר בבעלות ציבורית) וטבע. העובדים בדרום ונציגיהם חשים היטב את הפער בין שכרם לבין רווחי העתק של התאגידים והבונוסים השמנים, מהם נהנים המנהלים, ואשר מושגים על גבם.
מוקדם לקבוע, אם גל מאבקי העובדים, שנרשם בנגב בחודשים האחרונים, הוא נקודת מפנה במאבק המעמדי בישראל. אך בהחלט ייתכן, שמדרום תיפתח הטובה.
