יחסי ארה"ב וסין עברו כמה שלבים: מניצחון המהפכה ב-1949 ועד 1971 הייתה ביניהן עוינות. סין השתתפה במלחמת קוריאה וארה"ב המשיכה להכיר בטאיוואן כסין. ב-1971, לאחר ביקור קיסינג'ר, תפסה סין את מקום טאיוואן במועצת הביטחון של האו"ם. לאחר ביקור ניקסון בסין ב-1972 השתפרו היחסים עוד יותר, וב-1978 כונן הנשיא קרטר יחסים דיפלומטיים מלאים בין השתיים.

נשיא סין שי ג'ינפינג וראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: סוכנות הידיעות סין החדשה)

היחסים בין סין לארה"ב הושפעו מרצונה של סין לסחור עם ארה"ב כמנוף לפיתוח כלכלי, וממתח עם ברית המועצות כתוצאה מהסכסוך הסיני–סובייטי. היחסים היציבים בין שתי המעצמות היו גורם חשוב שאיפשר לסין צמיחה כלכלית שאין דומה לה במשך כ-38 שנים.

היחסים התהדקו אף יותר גם אחרי קריסת בריה"מ. סין וארה"ב הפכו שותפות הסחר הגדולות בעולם. אך למרות יציבות היחסים, קיים ביניהן חיכוך פוליטי. ארה"ב מתנגדת לקפיטליזם הסיני כי מנהיגה אותו המפלגה הקומוניסטית. נושא אחר במחלוקת הוא מצב זכויות האדם. סין מצדה מוחה נגד המשך תמיכת ארה"ב בטאיוואן. קיימות גם מחלוקות לגבי צפון קוריאה ולגבי ההשפעה בים סין הדרומי ובקרן אפריקה.

מאז עליית הנשיא דונלד טראמפ לשלטון, מתפתחת בין ארה"ב לסין תחרות כלכלית עוינת הלובשת, לעת עתה, צורה של מלחמת מכסים. אם זו לא תיעצר, היא עלולה לגרום משבר כלכלי עולמי שיידרדר גם לצורות איבה אחרות. מודל הפיתוח של סין מושתת על השוק הפנימי העצום שלה, על אוכלוסייה שרמת חייה בעלייה מהירה מתמשכת, ועל עודף בסחר בינלאומי המניב רווחים המושקעים בהמשך הצמיחה הכלכלית. הפיכתה של סין לכלכלה השנייה בעולם, כמו גם המשך הצמיחה הכלכלית המהירה שלה לעומת כלכלת ארה"ב והמערב הזוחלות, מעוררים חששות רבים במערב.

פערי מאזן הסחר של סין הפכו אותה גם למשקיעה רבת עוצמה, קודם כל בסין עצמה שרוב אוכלוסייתה כיום עירונית ותשתיותיה מהחדישות ומהטובות בעולם. סין משתווה ומתחילה להוביל ברוב תחומי המדע ויישומיו.

סין אמנם משקיעה בעולם לצורך צמיחתה שלה, אך תורמת בכך רבות גם לפיתוח כלכלי עולמי. מדיניות "החגורה והדרך" עליה הכריז נשיא סין שי ג'ינפינג ב-2013, נועדה לשפר את הקישוריות בין סין לשוקי הייבוא והייצוא שלה. במרכז היוזמה – השקעות אדירות בבניית תחנות כוח, כבישים, רכבות, נמלי ים ונמלי תעופה. כמובן שלתוכנית יש גם היגיון גיאו–אסטרטגי: כל הדרכים מובילות לסין. סין רואה בעצמה מרכז רשת כלכלית עולמית ששותפות לה כ-65 מדינות. היא בונה גלובליזציה אלטרנטיבית להגמוניה האמריקאית.

סין והמזרח התיכון

ארה"ב הגיעה לאספקה עצמית של נפט וגז ואינה תלויה עוד בנפט ובגז של המזרח התיכון. ארה"ב מצמצמת לכן את נוכחותה באזור זה. לא נראה כי היא תצא שוב למלחמות ממושכות ויקרות באזור, אלא אם יהיו אלה מלחמות למען אינטרס ישיר שלה ולא למען ישראל, סעודיה או המפרציות.

סין, לעומת זאת, תלויה הרבה יותר מארה"ב באספקת גז ונפט מהמזרח התיכון. כמחצית מצריכת הנפט והגז של סין – מקורה באזורנו. המזה"ת הוא גם מקום מרכזי מבחינה גאו–פוליטית: כאן מתחברות שלוש יבשות חיוניות לתכנית "החגורה והדרך" של סין – דרך המשי המודרנית למערב.

לסין אין מחויבויות תרבותיות לאסלאם, לנצרות או ליהדות המסבכות את יחסי המערב באזור. המדיניות העכשווית של סין נקבעת משיקולים כלכליים של תועלת. ההשקעות האדירות של סין דורשות זמן פיתוח ארוך, וכדי לשאת רווחים נחוצות יציבות שלטונית ומניעת מלחמות חיצוניות ופנימיות. המדיניות הסינית היא פרגמטית וארוכת טווח.

לגבי הסכסוך הישראלי–פלסטיני, אימצה סין את יוזמת השלום הערבית מ-2002. סין תומכת בפתרון שתי מדינות בגבולות 67' ומכירה בירושלים המזרחית כבירת מדינת פלסטין. סין קוראת לחידושן בהקדם של שיחות השלום, להפסקת בניית ההתנחלויות ולנקיטת צעדים למניעת אלימות כלפי הפלסטינים. סין תומכת בקידום צעדים מקדמי שלום בהשתתפות שני הצדדים.

בין בייג'ין לטהראן

היחסים של סין עם איראן טובים. סין השתתפה עם רוסיה בהסכם הגרעין של אובמה והיא שוללת את ביטולו החד צדדי של ההסכם ביוזמת ממשל טראמפ. בעוד טראמפ מגביר

את הסנקציות על איראן, חידשה סין באוגוסט הסכם אסטרטגי עמה. לפי ההסכם, סין תזרים לטהראן מאות מיליארדי דולרים. היא תבנה באיראן בתי חולים, תשתיות לרכבות ותחנות כוח, ותשקיע בפיתוח תעשיות הנפט והפטרוכימיה של איראן.

כך למשל ייבנה קו רכבת חשמלית בין טהראן למשהד (900 ק"מ), העיר השנייה בגדלה באיראן. ייבנה גם קו רכבת שיחבר את טהראן לקום ואספהן שבדרום איראן.

סין תאיץ את קצב קניית הנפט שלה מאיראן תמורת הוזלה משמעותית. כך תעקוף איראן את הסנקציות המערביות. בייג'ין תקבל גם זכות ראשונים בפיתוח שדות נפט באיראן לפני חברות מערביות. כמו רוסיה, גם סין מוכנה למכור נשק לאיראן. הסינים אף מציעים הגברת קשרי התיירות עם איראן.

יחסי סין–ישראל

ישראל כוננה יחסים דיפלומטיים עם סין ב-1992. מאז הלכו היחסים הכלכליים והתרחבו. במרס 2017 ביקר רה"מ בנימין נתניהו בסין. נכון ל-2018, סין היא יעד הסחר השני בגודלו של ישראל (15.7 מיליארד דולר) לאחר ארה"ב (21.5).

ישראל מייבאת מסין יותר כל מדינה אחרת. הייצוא של ישראל הוא מחצית בלבד מסך הייבוא ממנה קצב גידול הסחר הואץ מאוד לאחרונה. ענפי הייצוא העיקריים של ישראל לסין הם רכיבים אלקטרוניים, מיכשור מדידה ובקרה תעשייתית, כימיקלים, מיכשור רפואי, מינרלים, מכונות וציוד.

חברות סיניות מצידן מעורבות בישראל בהשקעות ענק בתשתיות ורכשו חברות ישראליות. ב-2011 נמכרה "אגן מכתשים" לחברה סינית. ב-2013 נמכרה "אלמה לייזרס" לחברה סינית.

כך נקנתה גם חברת "נטלי" שפיתחה רפואה באמצעות הטלפון הסלולרי. ב-2014 קנתה חברה סינית את "תנובה", תאגיד המזון הגדול בישראל. ב-2015 השקיעו חברות סיניות בישראל כ-10 מיליארד דולר. ב-2018 קנו סינים את חברת "אהבה".

בשנים האחרונות, חברות סיניות הן קבלניות עיקריות במיזמי תשתיות בישראל, בהשקעות של עשרות מיליארדי דולרים: מנהרות הכרמל, קו הרכבת עכו–כרמיאל, הקו האדום ברכבת הקלה בגוש דן, נתיבי התחבורה העירונית בת"א (נת"ע), הפעלת כביש 16 (אזור ירושלים) והקמתם והפעלתם של נמלים פרטיים באשדוד ובחיפה.

היו מגעים עם הסינים גם לרכישת חברות פיננסיות כמו הפניקס, השולטת בחסכונות ובקרנות פנסיה וכן פרויקט קו הרכבת אשדוד–אילת. דובר גם על החכרה ארוכת טווח של כמיליון דונם בנגב ובערבה לשם פיתוח גידולים חקלאיים בידי חברות סיניות וזאת בתמורה לבניית מתקני התפלת מים.

ישראל וסין פיתחו גם קשרים בתחום הצבאי, אך התלות הישראלית בארה"ב והיחסים הביטחוניים ההדוקים מכבידים מאוד בין תעשיות הנשק הישראלית הנשענות על חברות ענק אמריקאיות מקשים לפתח יחסים מקבילים עם סין.

ישראל אינה מסוגלת לעמוד בלחצים הפוליטיים של לובי הנשק האמריקאי. ב-1999 ניסתה ישראל למכור לסין מטוסי ביון מסוג "פלקון", אך הממשל האמריקאי טרפד את העסקה משום שנטען כי ישראל מעבירה לסין טכנולוגיות צבאיות אמריקאיות. ישראל נאלצה להחזיר לסין מקדמה גדולה בגלל אי יכולתה לעמוד בהסכם.

ארצות הברית טרפדה גם את עסקת טילי "הארפי" (טילי "תחמושת משוטטת" המתבייתת על תחנות מכ"מ ומשמידה אותן), ששדרגה התעשייה האווירית. לאחר שישראל הכחישה קיום טכנולוגיות אמריקאיות בטילים אלה, הוטל וטו אמריקאי על השתתפות ישראל בתכנון ובייצור המטוס F-35. ישראל נכנעה, פיטרה את מנכ"ל משרד הביטחון והקימה אגף לפיקוח על הייצוא הביטחוני לסין.

הסיפור העסיסי ביותר בתחום ייצוא הנשק לסין הוא סיפור על מטוס הקרב המתקדם "לביא", שתוכנן בישראל אך ייצורו הופסק לאחר לחץ אמריקני כבד. ממשלת ישראל (שר הביטחון ארנס) ביטלה את המיזם, מפני שהוא התחרה במטוסים אמריקאים.

ואולם, לפי מקורות מקצועיים בריטיים, מטוס הקרב הסיני J-10 דומה מאוד למטוס "לביא" ושונה מכל כלי הטייס שתכננו הסינים לפניו. המקורות הללו טוענים כי אב–טיפוס של "לביא" ותכניות ייצור שלו נמכרו לסינים. המטוס J-10 גם מצויד בטילי "פיתון" ישראלים.

המתיחות הגוברת בין סין לארה"ב גורמת לסין לגוון את השקעותיה ולהסיט השקעות רבות יותר מארה"ב לארצות אחרות. דווקא מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין הובילה בשנתיים האחרונות לגידול במספר החברות הסיניות המעוניינות להשקיע בחברות היי–טק ישראליות, בקרנות הון סיכון ובחברות הזנק ישראליות.

לפי הערכות, כ-20% מההשקעות הזרות בענף ההיי–טק בישראל הן סיניות. הסינים נכנסים יותר, ובסכומים גדולים, גם לתחומים בהיי–טק בהם ישראל מצטיינת.

התחממות היחסים עם סין מתבטאת גם בהרחבת הקשרים האקדמיים. שלוחה של הטכניון פועלת בסין והיא מעניקה מאות מלגות לימודים. הסינים סקרנים מאוד לגבי התרבות היהודית. מתרחבים גם קשרי התיירות עם בייג'ין, ובחצי השנה האחרונה ביקרו בישראל כ-80 אלף תיירים סינים.

בישראל מתנהל ויכוח ער לגבי הגברת הנוכחות הסינית בישראל. ארה"ב של טראמפ לוחצת על ישראל להגביל את קשריה עם סין ומנופפת באיומים כדי לגרום להפחתת שיתוף הפעולה. הממסד הביטחוני האמריקאי מפחיד את ישראל מפני ריגול צבאי וריגול תעשייתי סיני, כאילו שארה"ב עצמה אינה מרגלת.

כמה מראשי הממסד הביטחוני הישראלי, כמו אפרים הלוי (ראש המוסד לשעבר) וכמה מראשי המל"ל נוטים להמליץ על הפסקת היחסים. בעמדה אנטי–סינית מחזיקים גם אנשי הלובי המקדם מלחמה נגד איראן ואנשי ימין הרואים חפיפה גמורה בין האינטרס הישראלי לזה האמריקאי.

מנגד, עומדים אנשי כלכלה פרגמטיים היודעים שלא עומדים המונים בתור כדי להשקיע בישראל, כך שאין להשקעות הסיניות חלופה טובה יותר. ישנם גם כאלה המתנגדים להפרטת ענפי המשק האסטרטגיים מתוך דאגה לאינטרסים של האזרח הקטן העלול להיפגע מחשיפת כספי חיסכון ופנסיה למשקיעים בעלי שיקולים זרים.

דווקא איום החרם הכלכלי על ישראל משמש נימוק בעד הרחבת וגיוון היחסים הכלכליים. מבחינת עתיד הסכסוך, וושינגטון אינה נתפשת כמתווך הוגן – לא מבחינת הפלסטינים והעולם הערבי ולא מבחינת האיראנים. מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון "שרפה" אותם כמתווכים.

לעומת זאת, יש סיכוי טוב יותר שסין תתרום להשגת הסכם שלום ישראלי–פלסטיני, שכן מבחינתה היציבות והחשיבה לטווח הארוך הן שיקול דעת מכריע.

אבישי ארליך

המאמר פורסם בגיליון "זו הדרך" האחרון שהוקדש ל-70 שנה למהפכה הסינית (עמ' 5 עד 10):

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2019/10/G39_2019.pdf