טבח כפר קאסם התחולל לפני 60 שנה, ב-29 באוקטובר 1956, ובמהלכו ירו חיילי משמר הגבול למוות ב-49 מתושבי הכפר הערבי, בהם נשים וילדים. בינואר 1957 הועמדו לדין 11 חיילים וקצינים שהיו מעורבים בטבח. שמונה מהנאשמים הורשעו ונדונו לתקופות מאסר ממושכות אך איש מהם לא ריצה את מלוא תקופת מאסרו. כעבור שנה אחת בלבד, זכו אחרוני המורשעים בחנינה מנשיא המדינה, יצחק בן צבי, והשתחררו ממאסרם.
ממשלת ישראל הטילה צנזורה צבאית כדי להסתיר את הטבח. אולם חברי הכנסת מהמפלגה הקומוניסטית, תופיק טובי ומאיר וילנר, חשפו את הפרשה מעל דוכן הכנסת. בעקבות הסערה הציבורית שקמה נאלץ ראש הממשלה דוד בן–גוריון להורות על חקירה ועל עריכת משפט צבאי לנאשמים. להלן עדותו של אחד מחושפי הפרשה, ח"כ וילנר, שפורסמה באוקטובר 1996, במלאות 40 שנה לטבח, בכתב העת "ערכים":
גם לפני הטבח בכפר קאסם וגם לאחריו בוצעו פשעים רבים נגד העם הערבי הפלסטיני ונגד האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל. עם זאת, הטבח בכפר קאסם היה מעשה זוועה מיוחד מסוגו, המעורר עד היום רגשי זעם חזקים ביותר. ב-29 באוקטובר 1956 טבחו בפאתי כפר קאסם קצינים וחיילים באנשים, נשים וילדים, שחזרו לתומם מעבודתם לביתם בכפר. "כוחות הביטחון" חיכו להם בכניסה לכפר, אמרו להם לרדת מהעגלות ומהרכבים, העמידו אותם ופשוט ירו בהם בדם קר. כך נרצחו 49 אזרחים ונפצעו 13. בין ההרוגים היו 12 נשים וילדות, 10 נערים בגילאים 17-14 ו-7 ילדים בגילאי 13-8.
היו אלה אזרחי ישראל, שנטבחו אך ורק משום שהיו ערבים פלסטינים. היה זה רצח מתוכנן על–ידי השלטון בישראל, והוא היה קשור עם פתיחת המלחמה נגד מצרים באותו יום. בתקופה ההיא האוכלוסייה הערבית בישראל הייתה נתונה תחת משטר של ממשל צבאי. ביישובים ערביים רבים חל עוצר החל מהשעה 9.00 בערב. ערבים, אזרחי ישראל, לא יכלו לצאת ממקום יישובם בלי רישיון מטעם הממשל הצבאי. ב-29 באוקטובר הקדימו לפתע את העוצר בכפר קאסם לשעה 5 אחה"צ. רובם הגדול של אלה מבני הכפר ששהו כבר בעבודה מחוץ לכפר, לא ידעו ולא יכלו לדעת זאת. ובכל זאת, בתירוץ הפורמלי של הפרת העוצר הם נעצרו בכניסה לכפר ונורו למוות במקום.
מבצעי הטבח
מפקד החטיבה, שדמי, היה האחראי לגזרה בה היו מספר גדול של כפרים ערביים, לרבות כפר קאסם, שהיו נתונים דרך קבע תחת ממשל צבאי ועוצר לילה. גדוד של משמר הגבול, בפיקודו של [שמואל] מלינקי, היה כפוף לחטיבה של שדמי. מלינקי העביר לחייליו את ההוראות שקיבל משדמי, ואמר בין היתר: "עדיף כמה הרוגים תחילה מאשר להסתבך במעצרים". וכששאלו אותו: ומה עם נשים וילדים? הוא ענה: דינם כדין הגברים. ומה לעשות עם הפצועים, אם יהיו פצועים? מלינקי ענה: לא לטפל בהם. ומה יקרה עם אלה שאינם יודעים על העוצר? מלינקי אמר: "אללה ירחמו" (זכרונם לברכה). מלינקי אמר במשפט כי שמע את המלים "אללה ירחמו" בתדריך שנתן המח"ט שדמי. למרות כל אלה שדמי לא הועמד כלל לדין על חלקו בטבח, והוא נשפט רק על "חריגה מסמכות", כיוון שלא הייתה לו סמכות להקדים את שעת העוצר. רשמית זו סמכות רק של קצין הממשל הצבאי. על העבירה של "חריגה מסמכות" הוטל עליו קנס בסך 10 פרוטות… במשפט של מלינקי ושותפיו לטבח הופיע שדמי רק כעד. בכל זאת קבע השופט הלוי (ראש חבר השופטים במשפט), כי "שורש הרע נעוץ בפקודותיו של מפקד החטיבה".
מטרות הטבח
עיתוי הטבח לא היה מקרי. לקראת סוף חודש אוקטובר 1956 החלו כוחות גדולים של צה"ל לנוע דרומה כהכנה לכיבוש חצי האי סיני. כוח צנחנים בפיקודו של אריאל שרון הוצנח במעברי המיתלה "כביכול כדי ללכוד אנשי פדאיון. מדברים בכלל על מבצע נגד ירדן, כדי להרדים את המצרים…" ("מעריב", 17 באוקטובר 1966)
הטבח בכפר קאסם נועד אפוא לשלוש מטרות. האחת ליצור רושם מוטעה כאילו עומדת להיפתח מלחמה נגד ירדן ולא נגד מצרים, והשנייה, לנצל מצב זה כדי ליצור בהלה בקרב האוכלוסייה הערבית הישראלית, וקודם כל באזור שבקרבת הגבול עם ירדן, מתוך "תקווה" שהתושבים יחלו לברוח (שלא התממשה לחלוטין). מטרה נוספת הייתה להבטיח שכאשר תפרוץ המלחמה, האוכלוסייה הערבית בישראל "לא תעשה בעיות" מבית, כלומר שאיום הטבח ירתיע אותה מנקיטת מחאה אקטיבית נגד המלחמה.
הניסיונות להסתיר את הזוועה
לאחר הטבח אסרה הצנזורה לפרסם ידיעות כלשהן, ואפילו לא רמזים, על מה שאירע בכפר קאסם. קריאות ביניים של חברי סיעת המפלגה הקומוניסטית בכנסת, שדרשו לגלות את מה שקרה – נמחקו מהפרוטוקול. רק לאחר שבועיים, ב-11 בנובמבר, כאשר למרות כל מאמצי השלטון השמועות על כך שאירע דבר נורא בכפר קאסם החלו להיות יותר ויותר נפוצות, נאלצה לשכת ראש הממשלה, בניסיון לטשטש את חומרת הפשע, לפרסם הודעה לפיה כאילו "התגברה פעולת הפדאיון ובכפרים נפגעו על–ידי משמר הגבול כמה כפריים, ולכן מינה ראש הממשלה (דוד בן–גוריון) ועדה לברר מידת אחריותם של אנשי משמר הגבול, ואם יש להעמידם לדין.
מסקנות הוועדה היו שיש להעמיד לדין את מפקד הגדוד של משמר הגבול שחייליו ביצעו את הטבח, מלינקי, וכן קצינים וחיילים נוספים. במאמר הנ"ל ב"מעריב" נאמר על כך: "במהלך המשפט התברר, כי מלינקי אמר לשוטרים: 'עכשיו זה הזמן שלנו. אנחנו נוביל את החטיבה הצבאית, עם שני המשוריינים שלנו עד שכם, והערבים ירוצו לפנינו'". ומשמעות הדברים: "במהלך המשפט הוברר לשדמי (ראש החטיבה של משמר הגבול, שנתן את ההוראות למלינקי), כי לממשל הצבאי הייתה תכנית מגירה למקרה של מלחמה. בין שלוש האפשרויות שנמנו שם הוזכרה האפשרות שערביי ישראל יחוברו לאחיהם שמעבר לגבול. ובשום פנים אין לנקוט פעולה שתתפרש כאי–עידוד לכך, נכתב בתכנית המגירה".
גילויים אלה חשובים לא רק בהקשר של פרשת כפר קאסם, אלא יש להם משמעות עקרונית. הם מצביעים פעם נוספת על היסוד של המדיניות הציונית השלטת לפני ואחרי הקמתה של מדינת ישראל, של "מקסימום טריטוריה עם מינימום ערבים". המדיניות הזאת, והאידיאולוגיה הלאומנית המנחה אותה, הן המונעות שינוי ערכים יסודי במדיניותן של ממשלות ישראל, שביכולתו לאפשר פיוס היסטורי אמיתי, ליצירת יחסי אמון ושיתוף–פעולה ממשי בין ישראל והמזרח התיכון הערבי, ובמיוחד ביחסים הישראליים–פלסטיניים.
ביקור בכפר ופרסום האמת
העובדות האיומות על הטבח בכפר קאסם נודעו לציבור בארץ ובעולם רק אחרי שביקרנו, החבר תופיק טובי יחד עם כותב שורות אלו, בכפר קאסם. היה זה לאחר הפרסום המעורפל של הממשלה שבועיים לאחר הטבח.
משנכנסנו לכפר לא ראינו תחילה אנשים ברחובות. לאחר זמן מה מצאנו מספר צעירים, שבתחילה פחדו מאתנו. אך לאחר שהתברר להם מי אנו ולשם מה הגענו לכפר, רכשנו את אמונם, ובעזרתם נכנסנו למספר בתים. אז שמענו לראשונה על כל מה שהתרחש, את מלוא גודל הזוועה. אנו רשמנו ותעדנו את הדברים, לרבות שמותיהם של כל הנרצחים.
בתזכיר שהוציא החבר תופיק טובי בשלוש שפות תוארו מעשי הזוועה ופורסמו שמות כל הקרבנות והגילאים שלהם. מאוחר יותר התקיים המשפט של מבצעי הטבח, והוטלו עליהם פסקי–דין קלים יחסית לגודל הפשע. העונש הגבוה ביותר היה 17 שנות מאסר, שהוטל על מלינקי. אחרים נידונו לתקופות מאסר קצרות הרבה יותר. עם זאת, נכללה בפסק הדין קביעת העיקרון החשוב, שאסור לבצע פקודה שהיא בלתי–חוקית בעליל.
חמור ביותר גם מה שאירע לאחר המשפט. כל הרוצחים קיבלו חנינות ושוחררו כבר לאחר 3 שנים! גם ה-17 שנים הפכו ל-3. וגם במהלך שלוש השנים זכו מבצעי הטבח לתנאי מאסר טובים במיוחד. במהלך תקופת מאסרם התקשר עימם ראש הממשלה, דוד בן–גוריון, מספר פעמים. לאחר שחרורם הם קיבלו תפקידים ממלכתיים בכירים, גם בקרב האוכלוסייה הערבית.
עובדות אלו מוכיחות כי השלטונות לא ראו במבצעי הטבח פושעים, אלא מבצעי "שליחות ממלכתית" בהקשר למלחמה נגד מצרים. את המשפט הם נאלצו לקיים, כיוון שהידיעות על הטבח התפרסמו ונודעו לציבור בארץ ובעולם. במלאת 40 שנה לטבח כפר קאסם, הועלתה הדרישה, כי נושא הטבח ייכלל בתכניות הלימודים בבתי– הספר, כחלק מהחינוך נגד גזענות ושנאת עמים, לשלום, לשוויון זכויות ולדמוקרטיה.
הישגים והמשך המאבק
הממשל הצבאי בוטל ב-1966, לאחר מאבק ממושך. האוכלוסייה הערבית רשמה הישגים לא מבוטלים במאבקה לשוויון זכויות יחד עם הכוחות הדמוקרטיים היהודיים. עם זאת' מדיניות האפליה הלאומית לא השתנתה ביסודה עד היום. כיום רבים יותר בישראל רואים נכוחה, כי המשך המדיניות המסורתית הקיימת ביסודה עד היום מסוכנת מאוד לישראל עצמה.
עלינו, כמובן, להמשיך במאבק, ובחזית הרחבה ביותר האפשרית, מעודדים על–ידי מה שהשגנו עד עתה, עד שמדינת ישראל תהיה שוחרת שלום באמת, דמוקרטית באמת, בה האוכלוסייה הערבית הפלסטינית תהיה מוכרת כמיעוט לאומי ושוות זכויות בכל המובנים.
מאיר וילנר
