"בן גוריון הוא המתנה הגדולה ביותר שנתנה לנו ההיסטוריה האנושית" – כך אמר ברל כצנלסון. התוודעתי לאמירתו זו בשבוע, במהלך ביקורי בתערוכה המציגה את כלכלת ישראל בחמש שנותיה הראשונות באמצעות סרטים, צילומים, טקסטים ומסמכים.
"צנע" בחנות לדברי בית בתל–אביב בתחילת שנות ה-50 (צילום מתוך התערוכה)
התערוכה "הצד הציוני של המטבע" מוצגת בימים אלה במוזיאון לבנקאות ולנוסטלגיה תל–אביבית (כהגדרתו) "הרצלילינבלום", שבבעלות בנק דיסקונט, אחד הבנקים הגדולים והוותיקים בישראל שהוקם ב-1935.
אפשר לבקר בתערוכה (שברחוב הרצל 13, פינת לילינבלום 26), בלב תל אביב, בתיאום מראש. הכניסה דווקא ללא תשלום, אך המבקרים צפויים להיחשף לשפע פרסומת של הבנק, מאת הבנק ועל הבנק בכל פינה ובכל קומה.
התערוכה נפתחה ביולי האחרון לציון 70 שנה להקמת מדינת ישראל, ואמורה לנעול את שעריה ביוני הקרוב. יש למהר ולבקר בה, לאו דווקא התערוכה, אלא גם בזכות המבנה. מדובר באחד הבניינים הראשונים בעיר ובאחרונה שוחזר בקפידה. כעת, אגב, שוקל בנק דיסקונט "לממש" את השקעותיו בנכס היקר למדי. ייתכן שזו תהא התערוכה האחרונה שתוצג במקום. יש גבול ל"תרומה לקהילה".
אשר לתערוכה, "הצד הציוני של המטבע" היא תערוכה מניפולטיבית למדי. כבר בתחילתה נכתב באותיות גדולות כי "ב-1947 מספר תושבי הארץ היה 650 אלף", ובהמשך נאמר שכעבור שנתיים נוספו עוד 750 אלף עולים. הם הגדירו זאת "גידול באוכלוסייה ללא תקדים בתולדות האנושות": זו לא שגיאה, אלא סילוף.
לפי "סקר הכפרים" שערך המנדט הבריטי בפלשתינה/א"י ב-1945, היה מספר תושבי הארץ כ-1,765,000, מתוכם כ-1.2 מיליון ערבים–פלסטינים וכ-550 אלף יהודים. לאחר הקמת המדינה, עמד מספר התושבים בסך הכל על כ-800 אלף, שמתוכם 650 אלף יהודים. בשנתיים לאחר מכן היגרו לישראל כ-340 אלף יהודים, ובשנת 1950 נוספו עוד 170 אלף.
ומדוע להתעכב על נתון זה מתוך שלל המוצגים (חלקם מעניינים למדי) בתערוכה? כי פרט זה מעיד על הכלל. התערוכה כולה חוטאת בראייה חד–צדדית למדי של ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של ישראל בחמש שנותניה הראשונות: אין ערבים, אין מנצלים ואין מנוצלים. גם כותרות העיתונים מהתקופה, המלוות את כל אולמות התצוגה, נבחרו בקפידה. לא במקרה "קול העם", יומון מק"י, נעדר מהמבחר.
ישנם בתערוכה דברי ביקורת על מהלכיה של ממשלת מפא"י בכלכלה ובפוליטיקה (אך שום מילה על הממשל הצבאי, כמובן); אך אלה מדודים ואף מלאי נוסטלגיה: שער של עיתון "חירות" פה ושם, והרבה קריקטורות של דוש (האמן קָרִיאֵל גַרדוֹש, "מעריב"). אפשר לסכם את הביקור בתערוכה בשתי מילים: כבדהו וחשדהו, ובכל זאת יש בה מוצגים בעלי ערך היסטורי.
אפרים דוידי
