שיריו כולם היו מחאה: מותו של המשורר והסופר אהרון אלמוג

"הוא לא טען שהוא משורר מחאה, לא היה בכך צורך, כי כל שיריו היו מחאה, זעקה, על עוני, על מצוקה, על אפליה, על כאב שהוא מנת חלקם של כל-כך הרבה בני אדם". כך הגדירה אליענה אלמוג ב"הארץ" (14.5) את יצירתו של אביה, הסופר והמשורר אהרון אלמוג, שנפטר בשבוע שעבר בתל-אביב.

אהרון אלמוג בשנות ה-60 (צילום: המשפחה)

 

אלמוג (מבורת) נולד בתל-אביב ב-14 בספטמבר 1931, בן הדור השלישי של משפחתו בארץ. סבו, רבי חיים מבורת, עלה מתימן בשנת 1889 והיה ממייסדי כרם התימנים בתל-אביב. אלמוג למד בבית הספר היסודי הדתי בנווה צדק ובבית-הספר החקלאי מקווה-ישראל. בתום מלחמת השחרור יצא עם חבריו לקיבוץ תל-גזר וב-1950, לאחר התפרקותה של הקבוצה ונטישת המקום, חזר לתל-אביב. אלמוג עבד תחילה כפועל ואחר-כך כפקיד. בשנים 1957-1956 למד ספרות באוניברסיטת תל אביב, ובמשך קרוב ליובל שנים לימד ספרות בבתי ספר תיכוניים.

אלמוג פרסם את שיריו במוסף הספרותי של היומון הקומוניסטי "קול העם" ומ-1959 החל לפרסם סיפורים. בשנת 1982 זכה בפרס ברנר, ב-1989 זכה בפרס היצירה של ראש הממשלה ובשנת 1999 בפרס ביאליק. הוא היה נשוי לסופרת רות אלמוג ואב למוסיקאית שירה אלמוג ולמתרגמת אליענה אלמוג.

את שירו הראשון כתב בעקבות השתתפותו כעיתונאי בסיקור הפגנת מובטלים שצעדה בתל אביב. השיר, שנפתח בשורה "אמש בכיתי ברחוב ברנר / בינות להמון", נכלל בספרו הראשון, "אביב עצבת ביהודה", שראה אור בשנת 1956.  השיר פורסם ב"קול העם" ב-30 באפריל 1958 במדור "משוררים ישראליים על ה-1 במאי", ליד רישום של רות שלוס ("לקראת ההפגנה") ויחד עם יצירותיהם של אלכסנדר פן, חיה קדמון, נתן יונתן, יהודה אופן ואחרים.

ב-1962 פורסם המחזה "תיקון חצות" שחיבר. מאז ראו אור 13 ספרים נוספים, בהם גם מבחר משיריו. שירתו, במיוחד בשנים הראשונות בהן פרסם, זכתה בחשיפה רבה. אך לטענת המשורר שמעון אדף, אלמוג סבר שספרו החשוב ביותר הוא "הלילה שבו מתה הציונות" (הוצאת זמורה ביתן, 1990).

על אלמוג המנוח כתב המשורר והעיתונאי אלי אליהו ("הארץ", 14.5): "הוא התעקש להישאר ברחובות החבולים של תל אביב, בהרצל ובאלנבי, עם אנשי העמל, עם המהגרים, עם מעמד הפועלים. אם תשמש כותרת ספרה של לאה גולדברג 'האומץ לחולין' כאבן בוחן, הרי שאהרן אלמוג היה בין האמיצים שבכותבי השירה בדורו, אם לא האמיץ שבהם. בשיריו מופיעים אינסטלטורים, שרתי בית־ספר, מוכרי כעכים, מלצרים, העירקי שמוכר מטפחות בחמש לירות ומוכר השטיחים".

 יוסי אבו