ספרה של מישל אשוף, "נביאי הקפיטל החדשים", תורם תרומה קריטית לניתוח האידיאולוגיה של הניאו–ליברליזם במאה ה-21, אבל הוא מתרשל במציאת תשובות שחורגות מעבר להיגיון השמאלי של המאה העשרים.

אשוף סוקרת בספרה את מי שהיא מכנה "נביאי הקפיטל החדשים": דמויות אמריקאיות המייצגות גישות חדשות לפתרון הבעיות החברתיות העולמיות – הפליית נשים, עוני, הרס כדור הארץ ומחלות כרוניות. גישות אלה, המוצגות לאורך ארבעת פרקים בספרון הרזה, מאמצות כולן את הקפיטליזם ככוח מניע לשינוי חיובי. אשוף מציגה את העמדות האידיאולוגיות של אותם אילי הון כ"סיפור סיפורים" של הקפיטליזם במאה העשרים ואחת, המותאם למציאות המשתנה של פערים מתרחבים וסכנה סביבתית.

האידיאולוגים הקפיטליסטים שאשוף מנתחת הם: שריל סנדברג, בכירה בפייסבוק, המקדמת גישה קפיטליסטית לקידום נשים; ג'ון מקקי, מייסד רשת מרכולים מצליחה החותרת להציל את הסביבה ואת החברה בעזרת 'קפיטליזם רגיש'; אופרה ווינפרי, מלכת הטלוויזיה האמריקאית, המשכנעת את קהל צופיה כי אם רק יתאמצו, יצליחו בכל אשר יבחרו; וביל ומלינדה גייטס, שבעזרת הפילנתרופיה חסרת התקדים שלהם מנסים לפתור מגפות בעולם השלישי ולהזניק את מערכת החינוך האמריקאית על בסיס החדרת שיטות שוק לתוך השירותים הציבוריים.

מגזין O – חיי את החיים הטובים ביותר

שריל סנדברג – פמיניזם עסקי

שריל סנדברג מציגה אידיאולוגיה פמיניסטית הנובעת מתוך עולמה – עולם תאגידי הענק של עמק הסיליקון. לפי סנדברג, האחריות למעמדן המוחלש של נשים הוא במידה רבה תוצאה של חוסר נכונותן להפעיל כוח ולדרוש את מקומן הראוי בעמדות הנהגה, ניהול והובלה. בהרצאות, ספרים והתארגנויות נשים, מקדמת סנדברג רעיון של פמיניזם "המטפטף מטה". מבחינתה, ככל שיותר נשים יהיו בעמדת כוח – ובראש ובראשונה בעמדות כוח בתוך השוק הקפיטליסטי – כך יתחזק מעמדן של נשים באופן כללי.

גישה זו, מסבירה אשוף, מתעלמת מהעובדה שנשים הן קורבנות של מערך הניצול הקפיטליסטי. אשוף טוענת כי העדרה של ביקורת מהותית כלפי הקפיטליזם בגישתה של סנדברג, בשר מבשרה של האליטה הכלכלית החדשה, למעשה מעמיקה את השסעים בין נשים עניות ועובדות, ביניהן בנות מיעוטים רבות, לבין נשים המצליחות להשתחל לחוג הניהולי העסקי. כך פמיניזם שלא מבין את האופן שבו המערכת הקפיטליסטית מנצלת נשים ופוגעת בזכויותיהן, הוא פמיניזם חלקי ולא אפקטיבי, מציינת אשוף, ומוסיפה: יתרה מכך, הוא מכפיף את סוגיית הנשים לאותה קטגוריה אידיאולוגית של קידום עצמי המאפיינת את הקפיטליזם במומנט הניאו–ליברלי שלו.

ג'ון מקקי – קפיטליזם מודע

הדמות השניה בה מטפלת אשוף בספרה הוא ג'ון מקקי, המייסד של רשת המרכולים האורגניים/אקולוגיים Whole Foods Market. הרשת של מקקי, לפי תיאורו, מקדמת גישה ברת–קיימא לעסקים למטרות רווח: מקקי משלם לעובדיו יותר מברשתות מקבילות, הוא דואג לספק מזון שמיוצר בחוות בעלות רגישות סביבתית, ומתייחס באופן כללי לכל "בעלי העניין" ברשת באופן "הוגן". לפי מקקי, היוזמה הפרטית היא הפתרון לכל בעיות הסביבה והחברה. לשיטתו, על הקפיטליזם לעבור תהליך, שמקקי מיישם בעסקיו, של מעבר ל"קפיטליזם מודע". השחקן המרכזי בחזונו של מקקי הוא היזם, האמור לגלות אחריות לסביבה ולחשוב על רווחיו בטווח הארוך במקום בטווח הקצר – מה שאמור לגרום לו לדאוג לרווחת כל בעלי העניין והסביבה.

אשוף מציגה את העמדה הזאת ברהיטות וגם מצביעה על חוסר העקביות הפנימית של ניתוח זה של קפיטליזם – הרי כל עוד התעשייה פועלת למען השגת רווח, טוב ליבם ורגישותם החברתית של היזמים לעולם לא יחפו על הנזקים העמוקים של הקפיטליזם לחברה ולסביבה.

עטיפת ספרה של אשוף

אופרה ווינפרי והסובייקט הניאו–ליברלי

מבין הדמויות שאשוף סוקרת, אופרה ווינפרי היא ללא ספק המוכרת ביותר. ווינפרי, אילת תקשורת ומנחת תכניות אירוח, היא מהנשים העשירות והחזקות בארה"ב. מעמדה התרבותי המרכזי כאורקל של גישה נכונה לחיים, הופך אותה לנביאה מרכזית של הקפיטליזם המאוחר. אשוף מתרכזת בגישתה של ווינפרי המשכנעת את קהלה, שמורכב ברובו אך לא כולו, מנשים, לאמץ גישה לפיה אם יתאמצו מספיק בכל דבר, יצליחו. ווינפרי מציגה את עצמה כמי שהגיעה מרקע עני כנערה שחורה בדרום ארה"ב לעושר מופלג, וכמודל לסיפור הצלחה אפשרי בתוך החברה האמריקאית המודרנית. בשנות התשעים עברו ווינפרי ותכניתה מדגש טיפולי, העוסק בקשיים של נשים ואנשים ברמה האישית, לעיסוק באופן בו אנשים יכולים לעזור לעצמם להצליח. במילותיה של ווינפרי: "הגיע הזמן לעבור מלהגיד 'אנחנו לא מתפקדות' ללשאול 'מה אנחנו עומדות לעשות לגבי זה?'".

האידיאולוגיה שמציעה ווינפרי בתכניתה, במגזין "O" שהיא מפרסמת, ובפרויקטים רבים שהיא מקדמת מהמטה שלה בשיקגו, היא כזו המתרכזת ביכולת של כל אדם ואדם להצליח בהגשמת חלומותיו בשוק הקפיטליסטי. הדגש מושם תמיד ביכולותיו של האינדיבידואל להתגבר על כל המחסומים בשוק העבודה באמצעות עבודה קשה יותר. העמדות המוצגות ב"O" כאמצעים להתמודדות בשוק העבודה מבטאות את הגישה לפיה לאדם הפרטי אין דרך להשפיע על השוק, ולכן מה שהוא יכול לעשות זה לשפר את עצמו עד כמה שניתן. כך, מציגה ווינפרי, כל אחד יכול להשיג את מטרותיו ולהגשים את שאיפותיו.

אשוף מסבירה, כי האידיאולגיה שווינפרי מקדמת משתלבת באופן מועיל עבור השוק הקפיטליסטי עם הצמיחה האדירה בשיעור העובדים הזמניים, הפרילנסרים והעובדים בתעשיות היצירתיות בעשורים האחרונים בעולם המערבי. אשוף מדגישה, כי בעמדותיה ווינפרי מעבירה את האחריות החברתית לצד האינדיבידואל השאפתני, הסובייקט הניאו–ליברלי, הצריך להגשים את עתידו בלי קשר לרקעו החברתי, מתוך אמונה ביכולתו להגשים את עתידו. ווינפרי זונחת במודע את התפקיד המרכזי של המדינה והמוסדות החברתיים בוויסות שוק התעסוקה, בהעמקת הפערים החברתיים ובדרדור איכות החיים של העובדים.

ביל ומלינדה גייטס – פילנתרוקפיטליזם

ביל ומלינדה גייטס, מהאנשים העשירים בעולם, הקימו קרן פילנתרופית בקנה מידה חסר תקדים, שתרמה סכומי עתק לשירותי בריאות באפריקה ולמערכת החינוך בארה"ב. אך הייחוד שבפועלם הפילנתרופי של הגייטסים אינו מסתכם בסכומים הגבוהים שהם תרמו למטרות, אלא בתפיסה ה'פילנתרוקפיטליסטית' שלהם. במרכז גישה זו, לפי אשוף, נמצא הרצון "לרתום את כוחות הקפיטליזם שהפכו אותם לעשירים מופלגים, כדי לעזור לשאר העולם". בפועל, תרומות המיליארדים של הגייטסים, ובעקבותיהם מיליארדרים אחרים, אינם הולכים ישירות ללעובדים ולמובטלים, כי אם לבניה של עסקים למטרות רווח שיפעלו כדי "להרבות טוב בעולם". במקרה של המאבק במגפות באפריקה ושל הנגשת חיסונים, גישה זו באה לידי ביטוי בסבסוד של רווחי חברות תרופות ושירותי בריאות, כך שפעילותם ומכירותיהם באפריקה יהיו משתלמות מבחינה פיננסית. במערכת החינוך האמריקאית הגייטסים הקימו אלפי בתי ספר מכווני מצוינות של תלמידים, ששמים דגש במדדים מספריים של ציונים והצלחה במבחנים, ובו בעת מדרדרים את מעמדם התעסוקתי של המורים.

הביקורת של אשוף על פועלם של הגייטסים, (אשוף טוענת כי הם מילאו תפקיד חשוב בירידה בתמותת הילדים בעולם השלישי, לדוגמא) מתמקדת באופן בו גישה מבוססת על שוק למען מטרות רווח הופכת את השירותים החברתיים לסחורות. כאשר שירותי בריאות הם סחורה, לדוגמה, אז אי–השוויון הבסיסי בין מדינות עשירות ועניות, מותיר את עניי העולם עם פחות כסף לשלם עבור סחורה מצילת חיים זו. הגייטסים אולי תורמים בחיסון ילדים רבים באפריקה, אך מפעלם המוכוון עסקים, מנציח בסופו של דבר את היתרון של עשירי העולם על ענייו בגישה לשירותים חברתיים כמו בריאות וחינוך.

אלטרנטיבה לא מספיקה

ספרה של אשוף, שייצא ב-2015 בשיתוף פעולה של הוצאת ורסו הבריטית ומגזין השמאל האמריקאי ג'קובין, הוא פרסום חשוב. הוא מספק לקורא ניתוח רחב היקף לארבע גרסאות של אידיאולוגיה קפיטליסטית של המאה ה-21. אמנם אשוף מתרכזת ב'נביאי קפיטליזם' אמריקאים, אך ברור מהקריאה כי הבנתם הספציפית של הקפיטליזם נפוצה ברחבי העולם הקפיטליסטי. האידיאולוגיה של "הניאו–ליברליזם הרפורמיסטי" כפי שנראה לי שניתן לדבר על ארבעת "הנביאים", על שלל הגרסאות שמוצגות בספר, הפכה לרלוונטית יותר מאז המשבר הגלובאלי של 2008, שהשאיר את חסידי השוק החופשי מול שוקת שבורה של מערכת שתפקודה נפגע. על רקע זה, תורות קפיטליסטיות 'אלטרנטיביות' (שלא מציגות אלטרנטיבות אמיתיות למעשה) הן סחורה מבוקשת ביותר, העוזרת לאפולוגטיקה של המעמד השליט מצד אחד, ולדיכוי הדחף המהפכני בקרב ההמונים, מן הצד השני.

אך ספרה של אשוף, למרות חשיבותו בתיאור תפיסת העולם של האליטה הניאו–ליברלית החדשה, כושל בהצעת גישה שמאלית הוליסטית למאפיינים הייחודיים של התקופה הנוכחית. אשוף מבקרת את ארבעת מושאיה באופן הנובע מהמסורת השמאלית הרחבה – מרקסיסטית ולא מרקסיסטית כאחד – של אנטי–קפיטליזם. אך היא תוקפת את הטיעונים של 'נביאי הקפיטליזם' מבחוץ, כלומר – בלי להתייחס בעצמה לפתרונות השמאליים לאתגרים הייחודיים שמציבה השיטה הניאו–ליברלית הגלובלית.

נמרוד פלשנברג