הפוליטיקה השתנתה לגמרי. מרצ עברה פריימריז שסחטו אותה מכל טיפת עקרונות. הפריימריז דרשו מהמועמדים לנצח בקרב של תקשורת, פרסום וקניית המונים שהם לאו דווקא ההמונים של המחנה שלהם. הם בזבזו כספים עצומים וזמן יקר של תומכיהם על קידום עצמי חסר בושה. בוסקילה שכר לעצמו מטה בסנטר, חנויות שאוחדו למטה ופעילים ישבו שם ועבדו בשבילו כל היום. מה עם הנכים? העובדים? איפה ההשקעה הדומה למענם?
סביב הפריימריז היו לי שיחות שמאוד העירו את תשומת לבי ומחשבותי עם חברים ממרצ, שאני מכירה ממאבקים אחרים, בהם הם פעילים מסורים ואידיאליסטים בלב חפץ. סיפרתי להם על מיליון הקבוצות שיש לי בוואטסאפ של המפלגה- קבוצת דוברות, קבוצת מוניציפלי, אקטיב עובדים, נוער וכו׳. כמובן שהקבוצות מתסכלות פעמים רבות, ושיש לנו תמיד טענות כלפי ההנהגה שלא מספיק מתחשבת בעמדות המובעות בהם, אבל עדיין מדובר במעגלי מעורבות ישירים של כל פעיל/ה בעשייה המפלגתית. שאלתי אם אותו ריבוי קיים גם במרצ, ולהפתעתי שמעתי שבכלל לא. ״אם לא שכרו אותי לעזור בדוברות, למה שאייעץ בנושא בחינם?" "אם לא הבטיחו לי משהו בתמורה, למה שאשתתף בדיונים השוטפים לגבי צעירי מרצ?״. למדתי סביב הפריימריז של מרצ שמפלגת השמאל הציוני היחידה בארץ היא מפלגה אינדיבידואליסטית לגמרי. כל מי שעושה משהו עושה זאת או על מנת לקבל שכר או על מנת לקבל נראות או תמיכה בו במשהו אחר.
אז ההשקעה המטורפת בקמפיינים אישיים על חשבון מאבקים אמיתיים, היא סימן מדאיג לכך שהמאבק ההולך והופך מרכזי במרצ הוא תחרות על מקום בסדר הגבוה של הדימויים הפוליטיים, להיות שם ולייצג את השמאל היפה. לייצג, ולא לשנות מציאות בשטח. אין כוונתי לומר שהמרצניקים לא היו רוצים שינוי – אלא שהמערכת המפלגתית שלהם מנווטת אותם למקום אחר. המקום שאליו מרצ נמשכת הוא מקום אינדיבידואליסטי, פוסט אידיאליסטי. במרצ החדשה יש קבוצת אנשים, המרצניקים, שמתאפיינים בערכים ועקרונות מסויימים, כמו גם פרופיל חברתי כלכלי ואתני. הם צריכים ייצוג בפרלמנט ובטלויזיה, כדי שבפסיפס שמייצג את החברה הישראלית הם יהיו קיימים ויפים. לא כדי לשנות דברים בעולם, זו פשוט לא המטרה. דברים בעולם משנים רק אם זה עוזר לאימג׳ ולא להיפך, בונים אימג׳ כדי להזיז דברים במציאות.
ואז תמי זנדברג מנצחת, ויועץ הקמפיינים קלוגהפט, שהריץ את בנט, את קמפיין השתולים וההסתה נגד הקרן החדשה, מספר שיעץ לה. היא מכחישה, האמת מתגלה, וכל הקהל זועק בזעקות שבר. איך היא שיקרה, מילא, אבל איך היא יכלה. לקחת את האיש המנוול והמסית הזה. ואני מבולבלת- מה זה בכלל משנה למישהו איזה יועץ פרסום לוקחים? פרסום המונים הופך ממילא את האידיאולוגיה שלך למוצר צריכה ככל מוצר אחר. מה זה משנה מה האידיאולוגיה של מי שמייעץ לך בנושא? על מי זה משפיע?
אפשר כמובן לטעון שפרסומאי מכניס את תפיסותיו לקמפיין ומטה אותו לכיוונים לא רצויים, אבל לא על כך כועסים במקרה הזה. איש לא טוען שקלוגהפט הטה את הקמפיין של זנדברג, וממילא על טענה כזו ניתן להתווכח בכל דוגמא ספציפית, ובעל הקמפיין הוא לא אידיוט, והוא יכול להתערב בתכנים בעצמו מספיק.
אז הבעיה היא עצם זה שהיא משתפת פעולה, ״מחזקת״ את יועץ הקמפיינים הימני. כמו שמישהו כתב ברשת החברתית: קלוגהפט עשה עלינו סיבוב. למה הוא עשה סיבוב? כי הוא נתן ייעוץ בחינם, ועכשיו מתפרסם שהוא כזה יועץ קמפיינים נפלא, מייעץ לימין וגם לשמאל, איש פרסום מקצועי משכמו ומעלה. אין ספק שקלוגהפט עשה עסקה מוצלחת מבחינתו, שעזרה לפרסומת העסקית שלו. מה זה משנה ומה זה קשור לפוליטיקה שזנדברג אמורה לקדם? אם היא אכן המנהיגה הנכונה למרצ, מה זה משנה אם בדרך איזה איש פרסום הרוויח פרסומת מסחרית לעצמו?
הבעיה היא שאין כבר הפרדה אמיתית בין פרסומת לפוליטיקה עצמה, שקלוגהפט נתפס כשחקן לא פחות מזנדברג, על אף שאינו מייצג אף ציבור. הבעיה היא שזנדברג נבחנת בשאלה איזו מין פרסומות היא עושה ולא בשאלה איזה מין שינוי היא עומדת לעשות, כי היא רק נועדה לייצג את פניו היפים של השמאל על מרקע הטלויזיה, והשמאל הזה רוצה שהפרסומת היפה תהיה מושלמת, ללא מטען פרסומי שלילי שפוגע בטוהר הדימוי הטלוויזיוני.
ברור שמפלגות המרכז עברו את התהליך הזה מזמן, אבל עכשיו גם הפוליטיקה של מרצ הלכה פקקט. גם אם העקרונות והאידיאולוגיה של המרצניקים, הפתרונות הפוליטיים שהם מציעים, הם ברובם שמאליים ונכונים, הדרך של ניהול פוליטיקה נכנעה לליברליזם הגס, לקפיטליזם, להמונים של תרבות הצריכה – להבדיל מההמונים שנאספים להאבק בכיכרות.
הפגנה נגד גירוש הפליטים ולמען שיקום דרום תל–אביב, 24 בפברואר 2018 (צילום: אקטיבסטיליס)
וניקח להשוואה את פוליטיקה ההמונים שמקדם ח״כ דב חנין. לאורך שלוש הקדנציות בהן הוא מכהן, בצד העבודה הפרלמנטרית המוערכת על הכל, הוא ניסה להקים תנועה שמאלית א-מפלגתית שתאפשר להניע את ההמונים למאבק, לא להצבעה חד פעמית בפתק הנושא את שמו. הנסיונות הקודמים צלחו באופן מוגבל ולבסוף קרסו, אבל ״עומדים ביחד״ מצליחה. פעילים חד״שניקים מנוסים, יחד עם פעילים אחרים, ממפלגות אחרות או לא מפלגתיים, הצליחו להקים מסגרת של התארגנות פוליטית המונית וארצית, המקדמת מאבקים בכל הנושאים שהשמאל צריך לעסוק בהם- גזענות, איכות סביבה, צדק חברתי, התנגדות לכיבוש ועכשיו – התנגדות לגרוש הפליטים האפריקאים.
בתוך חד״ש התנועה גרמה לויכוחים רבים: חבריה סרבו לתאם את פעילותם עם חברי מפלגתם, וסרבו להתחשב במאבקים שכבר הובלו על ידי המפלגה כשהתנועה נכנסה אליהם בהסתערות נלהבת. המתחים בין המפלגה לתנועה קשים, וטרם הצלחנו ליישבם. אבל נשאיר את הזווית הפנים חד״שניקית בצד לרגע, ונראה מה עושה התנועה, ומה היחס העולה ממנה למהי פוליטיקה, ומהם המונים.
כשהחל הגל הנוכחי של המאבק נגד הגרוש, נכנסה תנועת עומדים ביחד לעניינים. פעיליה, וגם ח״כ דב חנין בנאומיו, ראו ולמדו כבר ממאבקים קודמים בארץ ובעולם שהבעיה הכי גדולה במאבקים נגד גרוש מהגרי עבודה ומבקשי מקלט היא הקונפליקטואליות למול התושבים העניים. בכל מקום בעולם וגם בארץ טוענים שמהגרים נהנים על חשבונם של העובדים המקומיים, ובדרום תל אביב נוספו הטענות המוצדקות על שכונות שתשתיותיהן מוזנחות זה שנים על ידי העירייה שצריכות פתאום לשאת גם את משקלה של אוכלוסיית הפליטים הענייה, השבורה, הגברית ברובה, המנותקת ושנמצאות על גבול החוקיות.
כקומוניסטים, הבינו ח״כ דב חנין והחברים שבהובלת ע״ב, שסתירה בין המדוכאים היא רק חלק אחד של האמת, והחלק הגדול יותר הוא ההבנה שיש מערכת שמדכאת ופוגעת בכל המדוכאים, בכל קבוצה בדרכה. לכן הם בחרו למקד את מאבקם בברית עם הגורם היחיד שכבר היה קיים בשטח, בלב המאבק של דרום תל אביב, שלקח לו למטרה לייצר את הברית בין המאבקים. אותו גורם היה תנועת ״אחותי״ שבראשה הפעילה שולה קשת, שבמשך שנים פעלה לקרוב תושבי ותושבות שכונות הדרום העניים עם מבקשי המקלט השבורים והרצוצים. היא הקימה את ״כוח לקהילה״, יוזמה שניסתה לחבר בין פעילי זכויות אדם ותושבי שכונות. מאמציה היו מדוייקים פוליטית, אבל קטנים בהיקפם, שוחים נגד הזרם של קבוצות גזעניות המתסיסות את תושבי הדרום נגד הפליטים, ושל ארגוני זכויות אדם ליברלים שלא רצו להרחיב את תחומי עיסוקם גם לתושבים העניים בדרום תל אביב, כי באמת מה הקשר.
אז תנועת המונים שמאלית מאורגנת, עם טפסי הצטרפות, ו״מעגלים״ בכל הארץ, מחליטה לכוון בכל הכוח לכך שדווקא העמדה הפוליטית של ״אחותי״, השוחה נגד הזרם גם בין תושבי השכונות וגם בין פעילי זכויות האדם, תהפוך לעמדה ההגמונית של המאבק נגד הגרוש. הם משיקים את קמפיין ״דרום תל אביב נגד הגרוש״. משקיעים את כל כוחותיהם בחלוקת פלריגים בשכונות הדרום, בארגון הפגנה גדולה ראשונה ברח׳ לוינסקי בדרום תל אביב, ודואגים שהדוברים על הבמה ייצגו במדוייק את הקו הפוליטי של ״שילוב מאבקים״- תושבי דרום תל אביב, פעילים מזרחים בולטים, אתיופים ומבקשי מקלט.
וההמונים? ממה שאני ראיתי, רובם מביטים בבמה מעט מבולבלים. רובם הגדול של המפגינים נגד הגרוש הם בכל זאת תל אביבים יפים וליברלים שלא רוצים שיגרשו את השחורים בשמם מארצם, ומזדהים עם מאבקי ה- refugees welcome של הארופאים היפים שאליהם הם רוצים לדמות. גם בהפגנת הענק בכיכר רבין ראיתיהם מתייחסים לדיבורים על הזנחת שכונות הדרום במשיכת כתף, ולדיבור על ג׳נטריפיקציה (שיכול להיות גם מופנה כנגדם) – בחשדנות. כטיעון נגדי למול הימין, אין להם בעיה עם השמעת הססמאות לגבי השקעה בדרום ת״א ופיזור הפליטים בכל הארץ, אבל הפיכת ״הטיעון הנגדי״ הזה לקו המרכזי של הפגנה בנושא גרוש הפליטים לא לגמרי טבעית להם. לא לשם כך הם באו.
אבל זה הקו הפוליטי שנשמע על הבמה, זה המסגור הפוליטי שהביאו הקומוניסטים בפוליטיקה הלא מפלגתית שלהם, וההמונים שיצאו מההפגנה- 15,000 במספרם, יצאו ושוחחו על חיבור המאבקים, בעד ונגד.
חיבור המאבקים לא הושלם והמתחים בו רבים. סביב ארגון ההפגנות היו ויכוחים קשים בין הצדדים השונים. תנועת הסטודנטים המדהימה ״עוצרים את הגרוש״, והנהגות קהילות הפליטים בעצמן, העדיפו בשלב מסוים הפגנות שידברו על המאבק שלהם בלבד. הרי חיבור המאבקים עלול להזיק, והקישור לשמאל יגביל להצלחת מאבקם בימים של ממשלת ימין קיצונית.
הצלחתה של תנועת עומדים ביחד היא בדיוק בכך שהפעילים האחרים רצו לשתף איתה פעולה בכל זאת. הכוח הארגוני שהצליחה לטפח, כוח שגורם לפעילים לדעת שהיא זו שתצליח למלא את כיכר רבין, גורם לחיבור המאבקים עליו החליטה כקו פוליטי להיות הקו הפוליטי ההגמוני של המחאה.
וחיבור מאבקים, כמו שאמר החבר מתן קמינר בהרצאתו לאחרונה, זו מילה נרדפת לשמאל. שמאל הוא עמדה שרואה בכל המאבקים של כל המדוכאים חלק ממאבק אחד גדול, ולכן תומכת בכולם, תוך התעקשות על אי מחיקת המדוכא האחד עבור המדוכא האחר. המורכבויות והרגישויות והקשיים בנושא הם אינסופיים, לא ע"ב ולא שולה קשת מהווים פתרון של הבעיה. הבעיה תמשיך לצוף על פני השטח ולדרוש תשובות חדשות, אבל אלה הלקחים שצריך ללמוד אם רוצים לכוון לא רק להאבק מאבקים ספציפיים וצודקים, אלא גם להפיל בסוף את השיטה. או לפחות את השלטון.
ואם אחזור שוב להתחלה – את זמנו, מרצו וכוחו של פוליטיקאי ניתן להשקיע בדרכים שונות, לפי מה שהוא תופס בתור פוליטיקה, ומה שהוא תופס כתפקיד שלו ביחס להמונים. בסיבוב הפריימריז האחרון של זנדברג V בוסקילה הכוחות מושקעים בלמכור את העקרונות לציבור כמו שמוכרים במבה, וההמונים הם הצרכנים הפסיביים, שמואכלים בפרסומות בסלון, ופעם בכמה שנים משלשלים פתקי הצבעה בקלפי. לכן לא ברור לי מה החשיבות של הזיהוי האידיאולוגי של הפרסומאי שמכר את הבמבה. בחד״ש, לשמחתי, הכוחות מושקעים לא בקמפיין אישי למען קבלתו בציבור של ח״כ דב חנין כמנהיג השמאל. את מי זה מעניין. הכוחות מושקעים בלארגן המונים לפעולה שתאבק על העקרונות והפוליטיקה בפועל, ברחוב. הרעיונות מושקעים במציאת הקו הפוליטי הנכון לאותם הכוחות הארגוניים. ההמונים נתפסים בו זמנית כגורם שיש לשכנע, למסגר לו מחדש את תחושת הבטן בתמונה מדוייקת פוליטית ובעלת פוטנציאל שינוי גדול יותר, וגם כגורם המניע מאבקים, המתארגן, פועל בעולם, ומביא לשינוי המציאות הקשה, זו שמעבר לתשדיר הפרסומת.
נועה לוי
