שר העבודה והרווחה, חיים כץ, הטיל פצצה בישיבת הממשלה שנערכה לפני החגים. הוא הצהיר כי החל בשנה הבאה (2019) יחדל המוסד לביטוח לאומי להפקיד את עודפי הגבייה השנתיים בסכום של כ-20 מיליארד שקל בקופת משרד האוצר. המוסד, הודיע השר, יחל לנהל את הקופה בעצמו, כפי שקבעו מייסדיו בשנות ה-50. הביטוח הלאומי ינתק את תקציבו מתקציב המדינה, יהיה עצמאי פיננסית וינהל את ההון העצמי שלו.
הנימוקים כבדי המשקל שהביא כץ למהלך עוררו תדהמה בקרב בכירי האוצר ו"השר החברתי" משה כחלון. "הגיע הזמן שלביטוח לאומי תהיה גם אחריות וגם סמכות בניהול המדיניות", מסר כץ. "ב-2009 הוקמה ועדה שכללה את בכירי הכלכלנים במשק. היא בחנה דרכים לשמירה על האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי. המלצות הוועדה היו חד-משמעיות לגבי הצורך של המוסד לנהל קרנות עודפים באופן עצמאי, במקביל להעברת שווי הקרן הנוכחית כולה לרשותו". כחלון הגיב מיד באיום: "יקוצצו תקציבי הרווחה, הבריאות והחינוך". בביטחון, כידוע, לא נוגעים.
קרן העודפים, אליה התייחס כץ, היא קרן ההון של הביטוח הלאומי, שהיקפה כ-240 מיליארד שקל. כיום מופקדת הקרן כולה באוצר, אך זה משתמש בכספים אלה למימון התקציב ובפועל אינו מחזיק אותם בקרן ייעודית. לכן לביטוח הלאומי אין עצמאות תקציבית והוא תלוי ברצון השר והפקידים.
לפי התחזיות הנוכחיות, החל ב-2026 יהיו הוצאות הביטוח הלאומי לתשלומי קצבאות גדולות מממדי הגבייה והביטוח הלאומי יהיה אפוא בגרעון ויצטרך להוציא כספים מקרן ההון, אך הקרן בפועל אינה קיימת, שכן מה שנצבר בה מימן סעיפים בתקציב. יש החוששים שב-2037 עלול הביטוח הלאומי לפשוט את הרגל. אפשר לחלוק על תחזית זו, אבל השאלה המרכזית היא מדוע מתרוקנת הקופה.
תמיד "חסר" כסף להגדלת הקצבאות (נכים, קשישים), למרות שהאזרח הישראלי מקבל ממערכת הביטחון החברתי מעט בהשוואה לאזרח הממוצע במדינות הקפיטליסטיות האירופיות. זאת, על אף שכאן משלמים העובדים שיעור גבוה יותר משכרם לביטוח הלאומי. מדו"ח שפרסם הביטוח הלאומי בחודש יוני האחרון, עולה כי בישראל גובה הקצבאות ומספר המקבלים אותן נמוכים מדי. לדוגמא, שיעור מקבלי קצבת הנכות נמוך בהשוואה למדינות החברות בארגון OECD, תקופת הזכאות לדמי אבטלה קצרה מאוד, והתשלום לקשיש סיעודי הוא כשישית מהמקובל במדינות OECD.
אותו דו"ח הציג השוואה ממצה של מצב הביטחון החברתי בישראל למצב במדינות החברות בארגון. מחברו, ד"ר ז'ק בנדלק, מנהל אגף ניהול מידע ואוכלוסין במנהל המחקר של המוסד לביטוח לאומי, הגיע למסקנה כי רמת הנדיבות של הביטחון הסוציאלי בישראל נמוכה מאוד. בישראל וביתר המדינות הקפיטליסטיות, מתחלק התשלום למערכת הביטחון הסוציאלי (ביטוח לאומי, ביטוח בריאות) בין העובד למעסיק. ברובן חלקו של המעסיק, העומד בממוצע על 19% מהשכר, גבוה מחלקו של העובד, המשלם 12% בממוצע.
לא כך בישראל. אמנם, חלקו של העובד זהה לממוצע, אבל חלקו של המעסיק נמוך בהרבה (7.5%). המעסיקים בישראל משלמים כ־60% פחות מהממוצע במדינות הקפיטליסטיות. אפילו בארה"ב השתתפות המעסיקים גבוהה יותר: 8.25%. המשמעות היא שאנחנו, העובדים, משלמים הרבה יותר מהמעסיקים, והממשלה מסייעת לנו מעט מאוד. הכיסוי הסוציאלי שאנו מקבלים אינו מקיף, אבל הוא עולה לנו ביוקר.
בשיחה עם "כלכליסט" (11.6) הסביר סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי, ד"ר דניאל גוטליב, כי הפער העצום במידת ההשתתפות של מעסיקים בישראל ובמדינות המפותחות נובע מהסירוב המוחלט של הממשלה להעלות את דמי הביטוח הלאומי של המעסיקים. דבר זה מונע יצירת ביטוח סיעוד ממלכתי אמתי. לדבריו, הממשלה מתייחסת לביטוח הלאומי כאל סוג של מס ולא כאל ביטוח חברתי, ומחילה עליו את ההתנגדות להגדלת המיסוי כחלק ממדיניותה הניאו-ליברלית. לכך חשוב להוסיף שבישראל, בניגוד למדינות אחרות, המעסיקים אינם משתתפים כלל במימון ביטוח בריאות.
גוטליב הסביר כי קצבאות הביטוח הלאומי נמוכות בגלל ממשלת הימין, שבמקום להתייחס לביטוח הלאומי כאל גוף עצמאי השולט בכל הונו, היא רק שואבת ממנו כסף. הוא הזהיר כי קיימת סכנה ממשית שתגיע תקופה של קיצוצים תקציביים, ואז, כדי לממן את הגדלה של קצבאות כלשהן, יקצצו בקצבאות אחרות.
גוטליב ציין, כי בעבר הגיעה הממשלה להסכם עם המעסיקים: המדינה תשפה את הביטוח הלאומי, כלומר תשלם מהמסים של כולנו, במקום להגדיל את תשלומי המעביד. בכל פעם ששוקלים להעלות את דמי הביטוח, הסביר, "המעסיקים צועקים ויש להם אוזן קשבת בממשלה". התוצאה היא שבישראל קיים ביטוח סוציאלי שחוק, נמוך וחסר איתנות. וזו כבר הבעיה של כולנו, העובדים והגמלאים.
אפרים דוידי
