האיש שלנו, נקרא לו אורי, קם בוקר אחד וממהר לסופר השכונתי כדי לרכוש בדחיפות כמה מוצרי צריכה לפני צאתו לעבודה. אורי חיפש אך לא מצא חמאה ("תנובה"), אבל קנה דגני בוקר ("תלמה"), אטריות לארוחת ערב (""אסם"), שוקולד מריר ("ורד הגליל"), תה ("ליפטון") וקצת פינוק עבור הילדים: גלידה ("שטראוס"). ברגע שהוא ניגש אל הקופה, אורי נזכר לפתע שהתינוק זקוק לחיתולים ("טיטולים").
בינו לבין עצמו שאל אורי מדוע המוצרים יקרים כל כך – הרי בעת ביקורו בחו"ל מצא על מדפי הסופר מוצרים ישראלים זולים בהרבה. ולא רק זאת: ברשתות השיווק בארץ אין בנמצא חמאה ישראלית, אך חמאה תוצרת כחול–לבן ניתן למצוא דווקא במקררים של רשתות השיווק בחו"ל. יחד עם זאת, אורי מסרב לרכוש חמאה המיוצרת בחו"ל – "כי צריך לשמור על התעשייה המקומית".
אלא שלא מדובר בדיוק בתעשייה ישראלית. אורי אכן קנה מוצרים שמיוצרים בישראל על ידי עובדים יהודים וערבים, אך המפעלים הם בבעלות זרה. את "תנובה", שהוכרזה לפני יותר מ-20 שנה מונופול בייצור חלב ומוצרי חלב ובשיווקם, רכשה קרן בריטית בשם "אייפקס". לפני כארבע שנים, האחרונה מכרה את אחזקותיה ל"ברייט פוד" הסינית. "תלמה", שנוסדה ב-1938 במפרץ חיפה, היא בבעלות מלאה של החברה הרב–לאומית הבריטית–הולנדית "יונילבר", המעסיקה כ-155 אלף עובדים ב-190 מדינות ברחבי העולם, והכנסותיה הגלובלית הסתכמו בשנת 2018 ב-51 מיליארד יורו. בבעלותה גם "שטראוס", "בייגל–בייגל", "ורד הגליל", "ליפטון" ועוד מותגי מזון ו"טיפוח הגוף והבית". "אסם" היא בבעלות התאגיד השוויצי "נסטלה", המתחרה הגלובלי העיקרי של "יונילבר". אך התאגיד "נסטלה" גדול יותר, ומעסיק כ-310 אלף עובדים ברחבי העולם. הכנסותיו אשתקד הגיעו ל-92 מיליארד פרנקים שוויצרים. לא שכחנו את הטיטולים מתוצרת התאגיד האמריקאי "קימברלי–קלראק", המעסיק "רק" 42 אלף עובדים בעולם, ושהכנסותיו הסתכמו ב-2018 בכ-10 מיליארד דולר.
עשרים המשפחות
גיבורנו, הצרכן האלמוני אורי, אולי לא מודע לכך, אבל עשור נתניהו בשלטון עמד בסימן השתלטותן של החברות הרב–לאומיות הגדולות, רובן אמריקאיות ואירופיות, על המשק הישראלי.
התהליך הוא משולב – כלכלי וחברתי. בעלי ההון הגדולים ("20 המשפחות"), אשר התעשרו במשך שנות שלטון הליכוד וממשלות "האחדות הלאומית" עם מפלגת העבודה כתוצאה מההפרטות המסיביות, התחברו אל ההון הזר. תאגידי ההון הזר ניהלו מסע רכישות להשתלטות על תאגידים מקומיים רבים. כמעט אין בנמצא ענף שבו תאגידים אלה אינם שולטים או הפכו לגורם מרכזי. כזה הוא המצב בתעשייה, במסחר ובשיווק, בביטוח, בחברות אחזקות, באנרגיה ובקרוב בחשמל, בהתפלת מים, בראיית חשבון, בהייטק, בתחבורה ציבורית, בשירותים עירוניים ועוד.
לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים המראים כי בשנת 2015 פעלו בישראל 3,129 חברות ישראליות בשליטה זרה שהעסיקו 270 אלף עובדים – עלייה של 2% לעומת 2014. התמורה לעבודת שכירים ששילמו חברות אלה בשנת 2015 הסתכמה בכ-15 מיליארד דולר, 15% מהתמורה ששולמה במגזר העסקי בישראל. יצוא הסחורות והשירותים של אותן חברות הסתכם ב–27 מיליארד דולר בשנת 2015 והיווה 29% מסך היצוא במשק. יבוא הסחורות והשירותים של אותן חברות הסתכם בכ-13 מיליארד דולר והיווה 15% מסך היבוא בישראל.
עוד עולה מהנתונים שכ-40% מאותן החברות הן בבעלות אמריקאית, ועוד 46% בבעלות אירופית. ובמה עוסקות החברות הישראלית בבעלות זרה? 37% הן חברות אחזקה, הייטק ומחשבים – 26%; 14% תעשייה ו-4% עוסקות במחקר מדעי.
הקרן הלא קיימת
האם החברות הרב–לאומיות הגיעו לישראל הרחוקה כדי להיטיב עם אזרחיה? ענף הגז עשוי לספק תשובה לשאלה. בשנה האחרונה מנהלים תושבי חוף הכרמל מאבק נחוש נגד ההשלכות הקשות על בריאותם של אסדת הגז לוויתן, שבבעלות החברה האמריקאית "נובל אנרג'י". עם תגליות הגז ומסירתן לידי החברות האמריקאיות ובעלי ההון המקומיים, הבטיח ראש הממשלה נתניהו שורה ארוכה של הבטחות. בין השאר התחייב נתניהו להקים קרן, שלדבריו יצטברו בה בעשורים הקרובים מאות מיליארדי שקלים של תמלוגים מתגליות הגז הישראלי במי הים התיכון — וכסף זה יופנה להשקעות בחינוך, בבריאות ובתשתיות.
אכן, רק הכנסות משדה הגז תמר של הטייקון יצחק תשובה יסתכמו בשבע השנים הראשונות להפקת הגז בכ-40 מיליארד שקל, סכום נאה לכל הדעות. אבל הכסף הזה לא הגיע מהקידוח בים, אלא מהציבור הישראלי — וליתר דיוק מצרכני חברת החשמל.
בינתיים הקרן שהבטיח נתניהו להקים טרם הוקמה. וכאשר תקום, אם תקום, לא יצטברו בה הסכומים שנתניהו הבטיח, אלא סכום נמוך יותר משמעותית. מדוע? כי החברות שעוסקות בהפקת הגז מסוף שנות ה-90 ועד ימינו משלמות שיעורי מס מופחתים, אך מוכרות את הגז (ששייך למדינה) במחירים מופקעים.
אפרים דוידי
