לפני שבוע (6.3) נכחו ראש הממשלה נתניהו והרב הספרדי הראשי יצחק יוסף בטקס זיכרון למתקפה על השגרירות הישראלית בבואנוס איירס ב-1992. הרב יוסף התחנן בפני נתניהו שישמיע את קולו מול גל האנטישמיות הגואה בארה"ב מאז נבחר טראמפ לנשיאות – חילול בתי קברות יהודיים ואיומים על מוסדות קהילתיים. יוסף קרא לנתניהו ולדיפלומטים ישראלים "לא לשתוק על תופעת חילול בתי קברות יהודיים״ והוסיף: ״עלינו להרים קול ברור ולעשות כמיטב יכולתנו להפסיק מעשים אנטישמיים אלה". "קולך הוא הקול שאחינו בתפוצות מצפים לשמוע״ – פנה לנתניהו בתחינה, ״עליך לעשות כל שבכוחך למנוע מעשי שנאה אלה". אך נתניהו שתק! בעת ביקורו בחודש שעבר אצל ידידו טראמפ מצא לנכון לשמש לו מליץ יושר בפני ביקורת מצד המוסדות המרכזיים של היהודים בארה"ב שהוא מעלים עין מגלויי האנטישמיות, אינו עושה מאומה ומסית לקסנופוביה. ביבי אמר על טרמפ כי ״אין תומך גדול ממנו בעם היהודי ובמדינה היהודית".
גם באירופה יש קשר מובהק בין עליית הימין והנסיקה בגילויי קסנופוביה, איסלמופוביה ואנטישמיות. זה לא מפריע לממשלת נתניהו ולמשרד החוץ לקשור יחסים עם מפלגות ימין פאשיסטיות וניאו-נאציות אירופיות ולתת הכשר יהודי למנהיגיהן המבקרים בישראל, מצטלמים ב"יד ושם", פוגשים את נציגי מפלגות הקואליציה ומבקרים ותומכים בהתנחלויות, ובלבד שהם נגד ׳האיסלאם' ונגד השמאל האירופי המתנגד לכיבוש. ישראל מתעלמת מהיסטוריית יחסן של תנועות ימין אלה ליהודים בארצותיהן.
הייתכן שממשלה ציונית משתפת פעולה עם אנטישמים? חרף מה שלימדו אותנו, הציונות לא באמת נלחמת באנטישמיות; הציונות גם אינה סבורה שאפשר וצריך להילחם באנטישמיות. הציונות רואה בשנאת המיעוט 'תופעה טבעית'; 'מחלה גנטית' של הגויים (פינסקר). על פי הציונות, הדרך היחידה העומדת בפני היהודים היא לצאת מארצות מושבם ולהתרכז בישראל. לאורך המאה ה-20, שיתפה הציונות פעולה עם אנטישמים כל עוד אפשרו לה להוציא יהודים ורכוש לפלשתינה ואחר כך לישראל.
אך מה לעשות שבפלשתינה חי עם אחר שזו מכורתו? תהליך העברת היהודים היה, לכן, קונפליקטואלי. ההיסטוריה של התנחלות היהודים בפלשתינה במאה השנים האחרונות, היא היסטוריה של 'מלחמה מתמדת'. אחרי השואה, נטה הרוב באו"ם דאז לקבל את אסון היהודים כסיבה מוסרית למדינה יהודית בחלק מפלשתינה. אחרי כיבושי 48' (מעבר ל'חלוקה') ו-67', מתייחס העולם להמשך ההתנחלות הישראלית ולאי נכונותה לפשרה היסטורית בביקורת גוברת והולכת. החברה הישראלית היא 'חברה במלחמה מתמדת' והקונפליקט מעיב על כל תחומי החיים בישראל.
הימשכות הכיבוש שנות יובל, החרפת מצב הפלסטינים נוכח התרחבות מפעל ההתנחלות ומיסודו, כישלון כל הניסיונות להביא לסיום הסכסוך – כל אלה מחריפים את הביקורת כלפי ישראל. אפילו האסונות שפקדו את העולם הערבי בשנים האחרונות לא האפילו על הבעיה הפלסטינית ולא הורידו אותה מסדר היום הבינלאומי. ביקורת זו מחלחלת מלמטה למעלה, מארגונים וולונטריים, מתנועות סטודנטים, מאיגודים מקצועיים, מתנועות חברתיות – למפלגות ולממשלות. ממשלות הימין בישראל הגדירו את התנגדות הבינלאומית הגוברת לפרויקט של 'ייהוד כל פלסטין', ולא את האנטישמיות, כסכנה העיקרית לישראל.
בנקודה זאת מתחבר המאבק על מעמדה הבינלאומי של ישראל לשנאה היוקדת של הימין בישראל ל'שמאל'. בגלל מרכזיות הסכסוך, ׳שמאל׳ מוגדר בישראל, לצערנו, בראש ובראשונה לא ביחסו לקפיטליזם ולשינוי חברתי אלא ביחס למאבקו בכיבוש. חשיבות קיומו ומאבקו של השמאל בישראל היא מעל ומעבר לכוחו המספרי המוגבל: התנגדות לכיבוש מצד ישראלים מסמלת היעדר קונצנזוס, אפשרות של מצב אחר. ליהודים בחו"ל היא מסמלת אפשרות כינון זהות יהודית מתקדמת – לא אתנוצנטרית, כזו המעוגנת בערכים הומניסטיים אוניברסליסטיים (דרך הזדהות עם השמאל בישראל). לעולם המערבי הליברלי – שמאל ישראלי מסמל שהתביעה לצדק בסכסוך הזה אינה אנטי-יהודית. לפלסטינים, הכרה בשמאל בישראל, הכרה בקיומו של חזון ושל פעילות משותפת יהודית-ערבית, היא מגן מזהות מסתגרת, לאומנית או דתית. בימין מבינים את החשיבות ההגמונית של השמאל, ולכן מנהלים מלחמת חורמה נגדו.
האם מי שמתנגד להימצאות ישראל בשטחים כבושים מאז '67 הוא אנטי ישראלי? לא. אפשר להיות בעד מדינת ישראל בצד מדינה פלסטינית ואפילו להיות ציוני. האם מי שמתנגד למדיניות ההתפשטות של ישראל הוא אנטישמי? לא ולא. אפשר לתמוך בקיום יהודי שווה בתפוצות ו/או בישראל ולהתנגד לייהוד השטחים ולאפליית ערבים בישראל. האם אנטי-ציוני הוא גם בהכרח אנטישמי? בהחלט לא. יהודים חרדים הם אנטי-ציונים אל אינם אנטישמיים. גם לא-יהודי שאינו מקבל את רעיון היות היהודים 'לאום' ולכן את זכותם להגדרה עצמית במדינה משלהם אינו אנטישמי, אם הוא מקבל את זכותם למלוא הזכויות בארצות מושבם. האם אפשר להיות אנטישמי ופרו-ציוני? כן. כבר הרצל הבין זאת. הרי גם אנטישמים וגם חלק מהציונים תומכים ביציאת כל היהודים מארצות מושבם.
אבישי ארליך
המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"
