"סדקים בדו קיום", זעקה הכותרת בעיצומו של פסטיבל "החג של החגים "שצוין בסוף דצמבר אשתקד: "מחצית מערביי חיפה רוצים שכונות נפרדות". הנתון נלקח מתוך סקר שערך הארגון יוזמות אברהם בקרב 2,100 תושבים ערבים ויהודים בשבע ערים מעורבות.
"החג של החגים" במושבה הגרמנית בחיפה, דצמבר 2019 (צילום: עיריית חיפה)
רוב ממצאי הסקר דווקא די מעודדים, במיוחד בחיפה: 92 אחוזים מתושבי חיפה הערבים ו־87 אחוזים מאלה היהודים הגדירו את היחסים ביניהם טובים או טובים מאוד; 91 אחוזים מהנשאלים הערבים הסכימו עם ההיגד: "אני מרשה לילדים שלי לשחק עם ילדים יהודים", ו־77 אחוזים מהמשיבים היהודים הסכימו עם ההיגד: "אני מרשה לילדים שלי לשחק עם ילדים ערבים"; 81 אחוזים מהנשאלים הערבים ו־76 אחוזים מאלה היהודים תמכו במקצועות לימוד משותפים בבתי הספר היהודיים והערביים; 76 אחוזים מהיהודים ו־91 אחוזים מהערבים מצדדים במתן שירותים עירוניים בשתי השפות – עברית וערבית; 80 אחוזים מהערבים ו־81 אחוזים מהיהודים דיווחו כי אינם נתקלים ביחס גזעני מהצד השני. ולא, זה לא מובן מאליו. מחקר אחר, של מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה מספטמבר 2019 הראה כי רק 31 אחוזים מהערבים ו־20 אחוזים מהיהודים במדינה חושבים שהיחסים הם טובים עד טובים מאוד, ורק 55 אחוזים מהציבור היהודי סבורים שהשילוט הרשמי במדינה צריך להיות כתוב גם בערבית.
אך גם בחיפה לא הכל דבש. לפי הסקר של יוזמות אברהם, רק כמחצית מהתושבים הערבים בחיפה מרגישים שהעירייה משרתת אותם באופן שווה ביחס לתושבים היהודים. בפרמטר הזה חיפה מפגרת אחרי נוף הגליל, בה 62 אחוזים מהתושבים הערבים מרגישים שיחס העירייה הוא שוויוני, יפו (55 אחוז) ומעלות-תרשיחא (51 אחוז). אמנם מדובר בתחושה סובייקטיבית, אבל יש לה על מה להתבסס במציאות. בחינוך, בתשתיות, בדיור ובעוד תחומים רבים עדיין יש פערים גדולים – תוצר עשורים רבים של הדרה והזנחה. נתון צורם נוסף נוגע לשאלת המגורים בשכונות נפרדות או מעורבות, ולפיו 50 אחוזים מתושבי חיפה הערבים תומכים בשכונות נפרדות (השיעור הגבוה ביותר בקרב כל התושבים הערבים בשבע הערים), ואילו רק 25 אחוזים מהיהודים בחיפה מצדדים בהפרדה (השיעור הנמוך ביותר בקרב יהודים בשבע הערים).
להערכתי, הערבים בחיפה אינם דוגלים בהסתגרות ולא מתנגדים לחיים משותפים, אלא עסוקים בחיים עצמם. הם לא זוממים "לכבוש" שכונות יהודיות, אבל מתקשים לקבל משכנתאות בשכונות שלהם. מצוקת הדיור בשכונות ההיסטוריות מדרבנת זוגות צעירים ערבים לעבור להתגורר בהדר עליון, בכרמל הצרפתי ובשכונות הדרומיות החדשות.
אלא שאותן שכונות "יהודיות" כמעט שאינן מספקות שירותי חינוך, תרבות וקהילה לתושביהן הערבים. בתי הספר הערביים עדיין דחוסים ברובם ברדיוס של שני ק"מ בוואדי ניסנאס, בעבאס ובמושבה הגרמנית. לכן גם כשזוג ערבי משתקע מחוץ לשכונות ההיסטוריות, מרכז חייו נותר שם. לא רק ההורים ורופא המשפחה, אלא גם התיאטרון, הספרייה, המרכז הקהילתי, בית הספר וגן הילדים.
אף על פי כן עדיין יש מקום לשאול: מה בכל זאת עושה את ההבדל בחיפה? לפי המחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 93 אחוזים מהיהודים ו־98 אחוזים מהערבים שעובדים יחד הגדירו את יחסי העבודה טובים עד טובים מאד.
חיפה הייתה ונותרה עיר שמושכת כוח עבודה מיומן, יהודי וערבי, עיר שבה נרקמו מאבקים משותפים בנושאים פוליטיים וחברתיים. כחלוף השנים, התחלף המשפט המוכר "המוסכניק שלי ערבי" ב"הרופאה שלי ערבייה", ולצד דוכני הפלאפל והשווארמה והמסעדות המזרחיות המיתולוגיות פורחת לה סצנה קולינרית פלסטינית מפוארת.
אלפי סטודנטיות וסטודנטים ערבים נוהרים אל המוסדות להשכלה גבוהה בחיפה, גודשים את מרכזי הבילוי ויוצרים מרחב תרבותי דינמי ומתחדש. הציבור הערבי אמנם מונה רק 11 אחוזים מאוכלוסיית חיפה, אבל קשה להסתובב בעיר בלי לראות ערבים ובלי לשמוע ערבית. לקברניטי העיר נועד תפקיד מפתח בהנהגת שוויון מהותי בחינוך ובתרבות ובקידום תכנון חברתי ופיתוח מקיים. הכיוון הזה לא פחות חשוב ומשמעותי מפסטיבל כזה או אחר, חגיגי ומלבב ככל שיהיה.
רג'א זעאתרה
