"סוס! סוס! מלכותי בעבור סוס!", זועק ריצ'ארד השלישי (ר' צילום), מלך אנגליה המעוות והאכזר אחרי שאיבד את סוסו ועמד לאבד את חייו, במחזה של שייקספיר מ-1592. לאחרונה מתרחש מחזה דומה בפוליטיקה הישראלית: נתניהו מציע למכירה כל דבר, לכל קונה, תמורת המשך כהונתו. המכירה החלה לפני פיזור הכנסת ה-21 שרק נבחרה. לאחר שכשל להשיג רוב למחנהו, ניסה נתניהו לקנות את עריקת גבאי ורוסו מהעבודה עבור אתנן מיניסטריאלי. הכל, ובלבד שהנשיא לא יטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ אחר.
לביבי אין שום עכבות; הוא מתפתל לכל עבר. הפליק-פלקים שלו נעשים מדהימים בייאושם. בשבוע שעבר הציע רוטציה בראשות הממשלה לגנץ (אחריו, כמובן). באותו שבוע ניסה גם נתן אשל, האיש שנזרק משירות המדינה בשל הטרדה מינית, בעזרת מאמרים ב"הארץ" וב"מקור ראשון", לבנות עבור ביבי אופציה נוספת: אפילו ח"כים ערבים, שרק אמש הוגדרה נהירתם לקלפיות סכנת קיום, יהיו בעלי ברית ראויים כדי לנפק רוב לנתניהו.
לאחר שעיקר במאמריו את הערבים משאיפות לאומיות ותרבותיות וצמצם את מאווייהם לענייני כלכלה, חינוך וביטחון פנים בלבד, טען אשל (ביבי) כי מותר להשתמש בהם. לכאורה, נתניהו מוכן להשיל את עורו כדי להציל את בשרו. הוא מוכן אפילו לסגת מגזענותו כדי להימלט מכליאתו. בימין המתנחלי לא אהבו את זיגזוגיו: הם יודעים שאי אפשר להאמין לו וכי הוא מוכן למכור גם אותם.
אחרי שניסה לגרד רוב מכל פינה וכשל, התפתל נתניהו בסיבוב פרסה נוסף. הוא הציע לבטל את פיזור הכנסת ואת הבחירות שהוא עצמו יזם. פתאום הוצגו הבחירות כמיותרות וכבזבזניות. פתאום נטען שהמצב הביטחוני אינו מאפשר בחירות ודורש ממשלת "אחדות לאומית". אפילו זאב קם, כתב "בשבע", שבועון הבית היהודי, נגעל מנתניהו. קם כתב: "הבעיה המרכזית בכל הסיפור הזה נוגעת באופן ישיר לאמון הציבור במנגנון שמנהל את המדינה שלנו […] סיבוב פרסה נוסף יכול לרסק לחלוטין את שארית האמון שעוד נותרה למישהו […] כלל האצבע בסיטואציה כזאת הוא 'נגעת נסעת'. יש דבר שנקרא כללי משחק ובמסגרתם פשוט לא עושים דבר כזה".
גם אנשי התקשורת הימנים שמעון ריקלין ואברי גלעד, שהיו עד כה נאמני ביבי נרצעים, יצאו בשבוע שעבר ברשתות החברתיות נגד נתניהו. הם קראו להיגמל מההתמכרות לביבי בכותבם "יש חיים אחריו". הספינים לגבי ביטול הבחירות החלישו אפוא את נתניהו.
כישלון ביטול הבחירות דירבן במקביל את אהוד ברק להודיע בשבוע שעבר על הקמת מפלגה ועל השתתפותו בבחירות. ברק, רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה לשעבר (כיום מיליונר מעסקי נשק, חברות הזנק, חברות קנאביס וייעוץ אסטרטגי), מתבטא זה שנים בחריפות נגד נתניהו.
כמו למפלגת הגנרלים לפניו, אין לברק (77) זמן ועניין לבנות בסבלנות מפלגה. הוא "מלך" המחפש קהלים ומפלגות שימליכו אותו עליהם. ברק מביא את עברו, התמודדות מוצלחת נגד נתניהו, וכן "רצח בעיניים" שחסר בסגנונו העייף של גנץ.
מבחינת השמאל העקבי, ברק הוא מגלומן רצחני. יציאתו מלבנון הייתה חד-צדדית ולא עשתה דבר למען שלום עם סוריה ולבנון. הוא סתם את הגולל על המו"מ המדיני עם הפלסטינים בקמפ דיוויד, כששיקר כי "אין פרטנר". הוא ליבה את האלימות עד שהפכה להתקוממות כללית באינתיפאדה השנייה. הוא תומך, אולי יותר מנתניהו, בתקיפת איראן. בכהונתו התקיימו מבצעי "חורף חם", "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" שהחריבו את רצועת עזה.
השלב הראשון בתכניתו של ברק הוא ליצור רעש של משהו גדול שנולד. הוא חותר להשתלט מבחוץ על מפלגת העבודה, שעזב בבוטות כשהקים את מפלגת עצמאות ב-2011. הוא אוסף ידוענים לשם יצירת "כוורת" מרשימה סביבו (יאיר גולן, אלדד יניב, יפעת ביטון, נועה רוטמן, יאיא פינק ועוד). הוא ינסה גם לכלול את מרצ בראשות ניצן הורוביץ ברשימה שיקים, כדי להיראות כאלטרנטיבה ולא כמפלגת בוטיק. כך יבקש לינוק מנדטים מכחול לבן שנתפשת כמאגר ענק של קולות נודדים. תכנית ברק לא נראית כחבירה של התחדשות אידיאולוגית, כי אם כקומבינת השתלטות בנוסח עולם העסקים הקפיטליסטי.
התכנית בנויה על קניבליזציה של מנדטים – לא מהליכוד אלא מהמרכז ומהשמאל. העיתונאי בן כספית ("מעריב", 27.6) כתב על ברק: "האיש היה רמטכ"ל. תמיד יש לו תכנית והיא תמיד בשיטת הדומינו: דבר אחד יפיל דבר אחר ותמיד אחת מקוביות הדומינו תיפול הפוך והכל ייחרב".
לברק אצה הדרך לתפקיד ממשלתי בכיר (שר ביטחון). בהתאם לקונסטלציה שתיווצר לאחר הבחירות, הוא יחתור להשיג תפקיד לעצמו וייטוש את המבנה הזמני שהקים וגם את האנשים שהתקבצו סביבו.
עמיר פרץ נבחר לתפקיד יו"ר העבודה. בידיו נמצא המפתח להמלכתו או לדחייתו של ברק. חבירת השמאל הציוני לברק איננה צעד קדימה, אלא צעד לאחור. היא לא תקדם את ישראל לשלום ולשוויון.
אבישי ארליך
