הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) החלה בשבוע שעבר במלאכת פרסום הממצאים הראשוניים של סקר הוצאות משק הבית בישראל לשנת 2016. סקר זה הוא הגדול ביותר שעורכת הלשכה, והשתתפו בו 8,903 משקי בית. סקר זה הוא כלי חשוב בהבנת מצבם של המשק והחברה בישראל מפני שהוא משקף שינויים ומגמות בהכנסה משכר, בהכנסות שמקורן אינו שכר, בהוצאות השונות ובבעלות על נכסים וטובין נוספים.
לפי הסקר העדכני, מדד ג'יני לאי-שוויון עמד בשנת 2016 בישראל על 0.359 נקודות. הלמ"ס מדווחת אפוא על ירידה באי-השוויון ביחס ל-2015, אך באותה נשימה מסתייגת וטוענת כי השינוי לטובה במדד הג'יני אינו מובהק סטטיסטית. כמו כן, למרות השיפור ממשיכה החברה הישראלית לסבול מרמות גבוהות מאוד של אי-שוויון ביחס לעולם וביתר שאת ביחס למדינות ה-OECD. רק ב-6 מדינות החברות בארגון נמדדו שיעורי אי-שוויון גבוהים יותר מאשר בישראל (רוסיה, ליטא, ארה"ב, טורקיה, צ'ילה ומקסיקו).
אי-שוויון מגדרי
52% מהעובדים השכירים בישראל הם גברים. ההכנסה החודשית הממוצעת של גבר שכיר היא 11,664 שקלים (ברוטו); אישה שכירה משתכרת בממוצע 7,633 שקלים בחודש. כלומר, נשים בישראל מרוויחות בממוצע כשני שלישים מגברים. במילים אחרות: אישה מרוויחה בממוצע 34.5% פחות מאשר גבר. פערים אלה התרחבו בשנת 2016 לעומת 2015.
חלק מהפער אפשר להסביר באמצעות ההבדל במספר שעות העבודה של גברים ונשים: גבר עובד בממוצע 45 שעות בשבוע, לעומת 37 שעות בשבוע שעובדת אישה. לפיכך, בחישוב ההכנסה הממוצעת לשעת עבודה הפער קטן ועומד על כ-19%. אלא שהפער עצמו במספר שעות העבודה נובע מתוך תפישות מגדריות מפלות.
יהודים מרוויחים יותר
מהסקר העדכני עולה, כי ההכנסה החודשית הממוצעת מעבודה שכירה באוכלוסייה היהודית היא 10,286 שקלים (ברוטו) לעומת 6,658 שקלים בקרב האוכלוסייה הערבית. קרי, ערבים מרוויחים בממוצע 35% פחות מאשר יהודים.
ההכנסה החודשית הממוצעת (ברוטו) של גבר שכיר יהודי היא 12,734 שקל לעומת 7,384 שקל, שכרו הממוצעת של גבר שכיר ערבי (פער של 42%). ההכנסה החודשית הממוצעת (ברוטו) של עובדת שכירה יהודייה היא 7,928 שקל, לעומת 5,004 שקל שמשתכרת מקבילתה הערבית (פער של 37%).
פערי השכר על רקע לאומי בקרב בעלי ההשכלה הגבוהה עמוקים אפילו יותר. שכירים ערבים שלמדו 16 שנים ומעלה משתכרים לשעת עבודה רק כשני שלישים משכר יהודים עם אותו מספר שנות לימוד.
השכלה כמנבאת שכר
בממוצע, מרוויחים שכירים יותר ככל שעולה רמת השכלתם. ההכנסה השעתית הממוצעת (ברוטו) של שכיר בעל השכלה של 16 שנות לימוד ומעלה (84 שקל) גבוהה פי 1.5 מההכנסה השעתית הממוצעת של כלל השכירים (51 שקל) ופי 2.6 מההכנסה ברוטו לשעה של שכיר שלמד 9 שנים ופחות (33 שקל).
כיצד אפשר להסביר זאת? בעלי השכלה נמוכה נאלצים לעבוד בתחומים שבהם השכר המשולם נמוך. הלמ"ס משייכת את עיסוקים אלה לקטגוריות של "עבודה בלתי-מקצועית" או עבודה ב"מקצועות המכירות והשירותים". שכירים עם תשע עד 12 שנות לימוד נוטים להיות מוגדרים כ"עובדים מקצועיים", אך רבים מהם מועסקים במכירות ובשירותים.
שכירים בעלי 16 שנות לימוד ומעלה מתרכזים במקצועות שבהם השכר גבוה, ונכנסים לרוב תחת הסיווג של "בעלי משלח יד אקדמי" או "מנהלים".
שכירים המוגדרים "מנהלים" משתכרים בממוצע 17,529 שקל (ברוטו), פי 1.8 מההכנסה החודשית הממוצעת במשק. שכירים המוגדרים "עובדים בלתי-מקצועיים" משתכרים בממוצע 4,180 שקל, פחות ממחצית מההכנסה החודשית הממוצעת במשק. "מנהלים" משתכרים בממוצע פי 4.2 יותר מאשר "עובדים בלתי-מקצועיים".
אפרים דוידי
הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב
