לקראת ציון 100 שנה למפלגה הקומוניסטית בארץ ממשיכים להתפרסם ספרים ומחקרים העוסקים בתנועה ופעיליה. לפני שבועות מספר, ראה אור הספר "חלום ושבר – סיפורם של הקומוניסטים העברים 1949-1943". הספר ראה אור בהוצאת כתר וכתבה אותו העיתונאית כרמית גיא.

ספר זה נכתב בהזמנה, בדומה לספרה של גיא "דב לאוטמן לא מרים ידיים" (2011), שנכתב על חייו של מי שהיה במשך שנים רבות נשיא התעשיינים. הספר החדש עוסק במפלגה שהוקמה ב-1943 והתפזרה כשנה לאחר קום המדינה. שמה היה המפלגה הקומוניסטית העברית.

מדובר בקבוצה של פורשי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית (פק"פ), שבהמשך הגדירה את עצמה האיגוד הקומוניסטי החינוכי בארץ ישראל בראשות שמואל אטינגר. לאחר פרישתם (1940) הקימו תנועה בשם "אמת" שפעלה לשילוב בין קומוניזם לציונות. ב-1942, לאחר שפק"פ הפכה מפלגה חוקית, חזרו חברי "אמת" לשורותיה אך איחוד זה לא החזיק מעמד. כעבור שנה הם שוב פרשו מהמפלגה, ולאחר החלטת ברה"מ לתמוך בתכנית החלוקה הקימו את מפלגת "הקומוניסטים העברים".

המפלגה פעלה עד לאחר הקמת המדינה ואז התאחדה עם המפלגה הקומוניסטית היהודית-ערבית – מק"י. אחד מחברי הכנסת של מק"י אף  נמנה עם מנהיגי "העברים", אליעזר פרמינגר. הוא פרש ממק"י ב-1949 לאחר הבחירות לכנסת הראשונה, ושאף להקים שוב את המפלגה העברית. אך לאחר פיזורה חלק מחבריה הצטרפו למפ"ם, אחרים שבו למק"י ורובם נטשו את הפעילות הפוליטית כדי לעשות לביתם.

המפלגה הקימה תנועת נוער שנקראה אף היא "הקומוניסטים העברים". התנועה ניסתה כאמור לשלב בין השקפות ציונות לקומוניסטית ולכן לא קיבלה לשורותיה חברים ערבים. בראש התנועה עמד אטינגר, לימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית. מהספר עולה כי בקרב הקומוניסטים העברים פעלו בין עשרות למאות חברים.

יצוין שעל הניסיון לשלב בין מרקסיזם לציונות פורסם לאחרונה ספרו של ד"ר טל אלמליח "אנשי האתמול – הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר ומפ"ם" (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון) שזכה לסקירה במדור זה של "זו הדרך" (גיליון 4, 3.1).

התיזה של גיא פשוטה למדי: הקומוניסטים העברים, רובם צעירים וילידי הארץ, היו תמימים ועמודותיהם מובנות ואף נכונות; ואילו פעילי מק"י ומנהיגיה היהודים והערבים היו תמצית הרוע שבמקרה הטוב "פעלו לפי הוראות ממוסקבה".

כמובן שאין בספר כל התמודדות ביקורתית בשאלה אם ייתכן בכלל שילוב בין קומוניזם לציונות. כמו כן, אין ניסיון להבין את תולדות התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. בשנים בהן הוקם "האיגוד החינוכי הקומוניסטי" בארץ, למשל, התלקח פולמוס חריף בתנועה הקומוניסטית העולמית סביב עמדותיו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב, הארל ברוודר, שדגל ב"פיוס בין קפיטליזם לקומוניזם" ואף בפיזור מפלגתו לשם הקמת "איגוד חינוכי" ותו לא.

ואולם, חרף שטחיות, חד-צדדיותו והטעויות הרבות שבו, יש בספר תרומה ולו צנועה לתולדות הקומוניסטים בישראל. זאת, בייחוד בשל סיפורם של הפעילים הקומוניסטים הצעירים בירושלים, בתל אביב ובחיפה, הדו"חות שהפיקו סוכני ההגנה בקרב הקומוניסטים ושיתוף הפעולה שלהם עם שירותי הביטחון של המנדט.

אפרים דוידי

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"