הספורט – פוליטי. כמו אמנות, עיתונות, תחבורה ציבורית או הרגלי צריכה. בשנות העשרים והשלושים, כאשר שיחקו קבוצות הפועל מול קבוצות מכבי, לכולם ברור היה שאצל האדומים שיחקו הפועלים, המתנגדים למקצוענות ("ספורט לאלפים ולא לאלופים" הייתה סיסמתם) והתומכים בשביתות במשק. לכולם ברור היה כי תנועת מכבי ייצגה את הבורגנות הזעירה ואת האיכרים האמידים.
נבחרת הפלא ההונגרית ריסקה נבחרות ממערב אירופה והעפילה לגמר גביע העולם ב-1954. כשזו הפסידה באופן מעורר מחלוקת לגרמניה המערבית, מאמנה ורבים מאוהדיה היו משוכנעים כי הממסד סרב לאפשר לקומוניזם לנצח.
כשליברפול זכתה בחמישה גביעים אירופיים בשנות ה-70, מאמנה האגדי ביל שאנקלי הצהיר כי קבוצתו היא התגלמות הסוציאליזם על מגרש הכדורגל. העיר ליברפול הייתה מעוז של פועלי הנמל בעת שמרגרט תאצ'ר ניהלה קרב עיקש מול מעמד העובדים. ההישגים של ליברפול משויכים ברישומי אופ"א (איגוד התאחדויות הכדורגל האירופיות) לכדורגל האנגלי. זאת מפני שהאיגוד לא מתחשב באוהדי ליברפול המזדהים כסקאוזרים ולא כאנגלים, מתוך תפישה כי הזהות המקומית בעיר הפועלים האינטרנציונליסטית חשובה יותר מהזהות הלאומית של בעלי ההון.
כאשר האתלטים טומי סמית' וג'ון קרלוס זכו במדליית זהב במדי ארה"ב באולימפיאדת 1968, הם ניצלו את טקס הענקת המדליות למחווה פוליטית, שהעולם הלבן הגדיר כפרובוקטיבית. כך נולדה התמונה האייקונית של צמד המדליסטים האולימפיים מניפים את אגרופם אל השמיים.
אלא שבמרוצת השנים הפסקנו לתפוש ספורט כפוליטי, והתחלנו לראותו כחלק מעולם הבידור. למעשה, עולם הספורט נפגע מרוב התהליכים הפוליטיים המזוהים עם העידן הניאו-ליברלי. תהליכים אלה לא היו מתאפשרים ללא דה-פוליטיזציה של הספורט. הקבוצות הפכו יעד להשקעה של בעלי הון ונכנעו לגורמים מסחריים. תהליכי הגלובליזציה ניתקו את הספורט מהקהילתיות והעממיות שאפיינו אותו.
החשיבות בכתיבה על ספורט מעל דפי עיתון זה איננה רק בהעשרת היידע של הקוראים, כי אם בהוכחה שאותה דה-פוליטיזציה שירתה את התקדמות הקפיטליזם הגלובלי. בפוליטיקה מעמדית, אדומה ועממית חייב להיות מקום לספורט על אוהדיו, צופיו, שחקניו, מאמניו ופרשניו. הוויתור שלנו על הספורט כזירה פוליטית פוגע ביכולת של השמאל להגיע להישגים בזירות נוספות. כשם שאמר וודי אלן בסרטו הנפלא "אנני הול": אסור לנו לזנוח את הספורט.
משום שהספורט הוא תופעה פוליטית ותרבותית עצומה בכל קנה מידה, הוא משמש קרקע פורייה לקבוצות ולקהילות להתגבש ולהילחם יחד למען זכויותיהן. למשל, מועדון הכדורגל של סנט פאולי (מהעיר המבורג, גרמניה) הפך מזוהה עם הסצנה האנטי-פשיסטית בזכות מאבק עיקש של אוהדיו למגר כל סממן של גזענות, לאומנות וסקסיזם ביציעים. הקהילה הפוליטית שנבנתה בין יציעי המילרנטור, אצטדיון הכדורגל השכונתי, אירחה את רבבות המפגינים שהגיעו לעיר למחות נגד התכנסות פורום ה-G20 (פורום שרי אוצר ונגידי בנקים של 20 מהכלכלות הגדולות בעולם, שלהן 90% מהתל"ג העולמי) בקיץ האחרון. רבים מהמפגינים אף ישנו בתוך האצטדיון במהלך ימי המחאה.
כאשר רון חולדאי החליט להרוס את אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל תל-אביב, התארגנו האוהדים ופתחו במחאה סוחפת. מאבק מוניציפאלי זה היווה חלק מהבסיס להקמת רשימת עיר לכולנו ולהתמודדותו של דב חנין לראשות העיר ב-2008. יתר על כן, בניגוד לקהילות ולמפלגות שונות בעיר שנכנעו במרוצת השנים לחיבוק הדוב ולמנעמים של הקואליציה העירונית, אוהדי הפועל לא סלחו ולא שכחו. חולדאי נותר פרסונה נון גרטה בקרב קהל האוהדים עד היום, יותר מעשור לאחר הרס האולם הביתי.
ספורט, בניגוד לדיון בפרלמנט או לראיון בתקשורת, הוא לא תופעה לוגית או אנליטית. להיפך, הוא תופעה רגשית ומסורתית. לפיכך, צריך הספורט להיות משמעותי יותר עבור השמאל הישראלי, מחנה פוליטי שהודבקו לו התוויות מנוכר ואליטיסטי, וכך תופשים אותו רבים.
אמנון דה-ברון
