סדק בהגמוניה: המצב הפוליטי בטורקיה מייאש אך יש סיבות לאופטימיות

     בשבוע שעבר (30.7) נערכה במשרדי קרן לוקסמבורג בתל אביב, בשיתוף עם ארגון ״אקדמיה לשוויון״, שיחה בנושא המצב הפוליטי הנוכחי בטורקיה. כרם שמברגר, חוקר תקשורת טורקי-גרמני ממינכן וחבר בתנועה ״שמאל מרקסיסטי״, סקר בהרצאתו את משבר ההגמוניה שארדואן ומפלגתו (AKP) מצויים בו, את הכלים שבאמצעותם מחריף השלטון את הדיכוי המדיני, ואת הסדקים הנפערים באותו פרויקט בשנים האחרונות. להלן תמצית דבריו:

מפלגת AKP נמצאת בשלטון בטורקיה מאז 2002. משבר ההגמוניה שלה החל בחמש שנים האחרונות, מאז מחאות גזי באיסטנבול וברחבי טורקיה ב-2013. בשנה זו ה-AKP גם שברה את בריתה האסטרטגית עם התנועה הגולניסטית – כת איסלאמית חזקה בהנהגת פטהוללה גולן, שהשתלטה יחד עם מפלגתו של ארדואן על מנגנוני המדינה. המשבר העמיק ב-2015 כשתנועתו של ארדואן איבדה את הרוב בפרלמנט, מפני שמפלגת העמים השמאלית (HDP) נכנסה לפרלמנט עם 13% מהקולות. HDP מצוירת לרוב כמפלגה פרו-כורדית, אבל היא לא רק פרו-כורדית, אלא מפלגת שמאל פרו-דמוקרטית.

2018-08-07_201506

כרם שמברגר אוחז בדגל הכוחות הכורדיים בסוריה (צילום: זו הדרך)

ניסיון ההפיכה הצבאית ביולי 2016 היה חובבני. השירות החשאי הטורקי (MIT) ידע מבעוד מועד על כוונות ההופכים, ואִפשר להם לנסות לבצע את ההפיכה, תוך ידיעה שבתגובה לניסיון זה אפשר יהיה להאיץ דרסטית את השתלטות ארדואן על מנגנוני המדינה. כך היה.

צריך להבין איך הצליח ארדואן לשנות את טורקיה מאז ניסיון ההפיכה ב-2016. השלב הראשון היה טיהור מנגנוני המדינה מכוחות גולניסטים וכאמליסטים: 146,000 איש פוטרו משירות המדינה. כיום 80,000 עדיין מוחזקים במאסר. מצב חירום הוכרז מיד אחרי ההפיכה, והוסר רק לפני כמה שבועות. ארדואן משל באמצעות צווים נשיאותיים. האחרון שבהם פיטר עוד 18,000 עובדי מדינה.

נוסף לכך, ארדואן הצליח להכפיף את הצבא למרותו. לפני ההפיכה, היה הצבא חופשי מפיקוח פרלמנטרי. עתה אפשר להגיד שארדואן מפקח עליו ישירות. אינדיקציה לכך היא שהרמטכ״ל של הצבא הטורקי כעת הוא גם שר ההגנה בממשלתו החדשה של ארדואן.

הגל השני של הדיכוי אחרי ניסיון ההפיכה הופנה נגד הכוחות הדמוקרטיים, השמאליים והכורדיים בטורקיה. זו ההפיכה האזרחית שה-AKP מובילה מאז קיץ 2015 כתגובה למשבר בהגמוניה. התפישה המנחה את AKP כרגע רואה בקיטוב פוליטי אמצעי לחזק את ארדואן.

לגישתם, בעת מלחמה מיישרת החברה קו עם המדינה. זו גישה דומה לגישת הימין בישראל. המשטר החל להפיץ טענות לפיהן כורדים ואנשי שמאל פועלים בחתרנות נגד המדינה. חסינות חברי הפרלמנט הוסרה. חברי פרלמנט וראשי ערים של HDP נחקרו, ורבים מהם נאסרו בשל חברות בארגוני טרור. סלאחדין דמיטראש, מנהיג HDP, כלוא מאז 2016. כמו כן, הממשלה סוגרת כלי תקשורת שמאליים.

זו גישה מבוססת אלימות. ואכן, מאז שאומצה האלימות מושלת. סידרת פיגועים רצחניים בוצעה נגד HDP והמדינה לא מנעה אותם. מבחינת המשטר, כיוון דאעש את האלימות ל"מקום הנכון״. נוסף לכך, הפסיק ארדואן את תהליך השלום עם הכורדים במזרח המדינה והחל במלחמת אזרחים נגדם. יש להסתכל על כל התהליכים האלה כחלק מאסטרטגיית הקיטוב של ה-AKP.

הגל השלישי של המתקפה – הפלישה לאזור הכורדי  עפרין בסוריה. הצבא הטורקי התקיף אזור כורדי זה בשיתוף פעולה עם ג׳יהאדיסטים שכרתו עמו ברית. הם התקיפו את עפרין משלוש סיבות: ראשית, בשל התנגדות לכל הגדרה עצמית כורדית; שנית, מפני שהמדיניות של ארדואן בסוריה כשלה והוא צריך היה להדגיש את כוחו; שלישית, כי לחימה מחוץ למדינה מסיטה את תשומת הלב מבעיות הפנים.

ממשלת טורקיה מדברת באופן מובהק למדי על ערביזציה וטיהור אתני של עפרין, כלומר יישוב מחדש של פליטים סורים הנמצאים בטורקיה ושל ג׳יהאדיסטים שנסו מאסד. בטורקיה, יותר מאלף מתנגדים ללחימה נעצרו. המלחמה בהחלט עזרה לארדואן לנצח בבחירות שנערכו ב-18 ביוני.

השאלה עתה היא, אם ניסיונות אלה של ארדואן פתרו את המשבר בהגמוניה של AKP. אני חושב שלא, בעיקר מפני שישנו משבר כלכלי עמוק. ערכו של המטבע הטורקי ירד בכ-30% מאז תחילת השנה. ההשקעות הזרות, שהיו גולת הכותרת של תקופת ארדואן, ירדו אף הן דרסטית. הממשלה מפריטה באופן מסיבי: כעת היא מפריטה חברות סוכר ואגמים. לא נותר עוד מה להפריט.

השלטון של AKP תמיד התבסס על תכניות בנייה ציבוריות (גשרים וכדומה) ותכניות רווחה לנאמנים (דרך המפלגה ולא דרך המדינה). עכשיו, קרן המטבע הבינלאומית הצהירה כי טורקיה צריכה להתחיל במדיניות צנע. זה לא קרה כבר 15 שנים. גם לא אחרי המשבר של 2008. הצנע עשוי לערער את בסיס התמיכה של ארדואן.

עוד סדק שנפער – הקואליציה האלקטורלית שבעזרתה ביצע ארדואן את המהפכה הפסיבית שלו התבססה, מאז 2002, על מפלגתו שלו (מפלגת הצדק והפיתוח), על כוחות אסלאמיים, על הכוחות הגולניסטיים ועל תושבי מרכז אנטוליה. גם ליברלים תמכו בו אז. קואליציה זו כבר לא קיימת. נשארה רק הקבוצה הקטנה שסביב ארדואן.

ובינתיים, התנגדות העם מתגברת דרך מפלגת העמים למרות הדיכוי. לי זה מזכיר את רוחם של הפלסטינים בשטחים הכבושים.

נמרוד פלשנברג

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"