פעילת הדיור הציבורי עדה קולאו נבחרה ביום ראשון בשבוע שעבר לראשות עיריית ברצלונה, העיר השנייה בגדולה במדינה הספרדית. קולאו זכתה בתשומת לב ציבורית לפני כשנתיים, כשהופיעה בפרלמנט בתמיכה ביוזמת דיור ציבורי שנועדה להעביר דירות ריקות לידי מחוסרי דיור, יוזמה שסיכלה מפלגת הימין שבשלטון.

עדה קולאו, ראשת עיר החדשה ומועמדת "ברצלונה לכולנו" (צילום: מונדו אובברו)

 

בספרד התהוותה "בועת הדיור" הגדולה ביותר באירופה. בשנת 2005 נבנו בה יותר דירות מאשר בגרמניה, בצרפת ובאיטליה גם יחד! מעריכים כי 5 מיליון דירות עומדות ריקות בספרד, ובמקביל – חצי מיליון אזרחים פונו מבתיהם בגלל חובות משכנתא לבנקים.

נוכח מציאות זו, קמה תנועה חדשה בשם "המצע למען קורבנות המשכנתאות", בהובלת יוצאי המחאה החברתית של מאי 2011. קולאו, העומדת בראש תנועה זו, התראיינה לעיתון הקומוניסטי האיטלקי "איל מניפסטו" ערב הבחירות, וסיפרה על מועמדותה לראשות עיריית ברצלונה. במועמדות קןלאו שעמדה בראש הרשימה "ברצלונה לכולנו", תמכו תנועת "פודמוס", חזית "השמאל המאוחד" (שבמרכזה המפלגה הקומוניסטית הספרדית), ותנועות עממיות שונות.

 

מועמדותך זכתה בתמיכת גוונים שונים של השמאל. כיצד נוצר החיבור?

אנו חיים בתקופה מיוחדת, בה דברים שעד לאחרונה נחשבו בלתי אפשריים – הופכים אפשריים. המשבר הכלכלי והפוליטי אליו נקלעה ספרד פוגע בזכויות הבסיסיות של העם, שוחק את הדמוקרטיה והופך את השחיתות לרחבת היקף. במקביל, האזרחים מגלים נכונות לצאת לרחובות: תנועת המחאה החברתית של מאי 2011, הפגנות המוניות נגד הפרטת מערכות הבריאות והחינוך, המאבק למען מחוסרי הדיור. על רקע מציאות זו נוצרה ההתחברות האלקטוראלית. באופן היסטורי, הזירה המקומית היא מקום בו הפוליטיקה קרובה יותר לאנשים.

 

האם יש בברצלונה ייחודיות שאיפשרה זאת?

לעיר יש מסורת מתקדמת עוד מתקופת הרפובליקה הספרדית בשנות ה-30. אנחנו קיווינו להיבנות מאווירה זו, ומטרתנו הראשונה הייתה להביא לקלפיות לפחות מחצית מאלה שלא הצביעו בפעם שעברה.

במיוחד הקפדנו על אחדות שורה בין כוחות פוליטיים ותיקים – דוגמת "השמאל המאוחד" – לבין כוחות שזה מקרוב באו, למשל תנועת "פודמוס". אמרנו לציבור, שהאזרחים מבקשים מאיתנו לשים את האגו בצד ולהציע חזון, שיעמיד את צרכי העם בראש סדר העדיפויות.

 

כיצד בניתם את המצע והרכבתם את הרשימה?

אמרנו, כי בכוונתנו להיכנס לזירת הבחירות לא רק כדי לשים נבחרי ציבור אחרים במקום אלה שמכהנים כיום, אלא כדי לשנות לגמרי את האופן שבו עושים פוליטיקה. שמנו דגש במעורבות האזרחים עצמם, בשקיפות ובעצמאותנו הכלכלית – גייסנו את הכספים לקמפיין בתרומות של הציבור. בנוסף, כל מי שרצה לקחת חלק בקבלת ההחלטות – יכול היה לעשות זאת. לתנועה שלנו לא היו כרטיסי חבר.

במהלך הקיץ, במהלך שבועות ספורים, אספנו 30 אלף חתימות כדי להוכיח שיש לנו בסיס ציבורי, ושאנחנו לא סתם חבורה של תימהונים הנעדרים תמיכה עממית. לאחר מכן, אישרנו קוד אתי עבור מועמדינו ונבחרי הציבור מטעמנו: מגבלה על גובה המשכורת, מספר קדנציות קצוב, אמצעים שיבטיחו שקיפות בניהול ההוצאות וכו'.

אני מאמינה שכאשר אנשים רבים ככל האפשר ייקחו חלק בדיונים ובניסוח ההחלטות, אז בסופו של דבר תהיה ידם של התבונה הקולקטיבית ושל השכל הישר על העליונה.

לאחר שנקטנו בכל הצעדים הללו, ערכנו אסיפות בשכונות, שם קיבלנו מהתושבים עצמם אלפי הצעות, ששולבו במצע. זו הייתה חוויה אדירה. למעלה מ-5,000 איש השתתפו בניסוח המצע, וביניהם היו מומחים אמיתיים בתחומי תעסוקה, כלכלה, סביבה ותכנון עירוני. אולם חשוב להדגיש כי המצע שלנו אינו מסמך חתום וגמור, אלא תהליך המתפתח תמיד.

 

את אמא לילד בן 4. כיצד שילבת הורות עם פוליטיקה, ומה יכולה העיר ברצלונה לעשות כדי להקל על עוד נשים ללכת בדרך זו?

האופן בו מאורגנת החברה שלנו אינו מעודד שילוב אימהות עם פוליטיקה. בכוחה של עיריית ברצלונה לקדם צעדים ממשיים בנושא: למשל, לחתום עם 12,000 עובדי העירייה על חוזה קיבוצי הוגן, אשר יורחב לכל החברות הפרטיות שעובדות עם העירייה, המחייב לשלם שכר הוגן ולהגדיר שעות עבודה סבירות, כדי לאפשר איזון בין עבודה לבין חיי משפחה.

כמו-כן עלינו להבליט את מקומם של ילדים ושל משפחות במרחב הציבורי, לאפשר לקולות אלו להשמיע את צרכיהם ורצונותיהם, ולכבד אותם.

 

מה למדת מפעילותך למען דיור ציבורי?

אחרי החוויה של הפיכתי לאם, זו החוויה שלימדה אותי הכי הרבה, ואני אסירת תודה על כך. למדתי כי הספור של דוד וגוליית איננו רק סיפור, שכן גם אנשים המודרים ממוקדי הכוח יכולים להזיז הרים, אם יתאחדו ולא יוותרו.

מפעילות זו גם למדתי להעריך את חשיבותם של ניצחונות קטנים, מבלי לוותר על היעדים השאפתניים: דמוקרטיה אמיתית, סוף לשחיתות, הגנה על הזכויות החברתיות, הנהגת כלכלה הוגנת. הניצחונות הקטנים הם חשובים, כי הם ממחישים לנו שניתן יהיה להשיג גם את השינוי הגדול.

 

הריאיון מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"