בשבוע שעבר הוגשה הצעת חוק המבקשת לאסור על ארגוני המורים להשבית את מערכת החינוך עד סוף שנת 2020. יוזם ההצעה הוא ח"כ אריאל קלנר (הליכוד). לדבריו, "הגיעה העת לשים קץ להטלת האימה של ארגוני המורים". חרף הפופוליזם של הצעת החוק, זו זכתה במעט מאוד סיקור עיתונאי-תקשורתי. הטוקבקים לידיעה באתרי החדשות הציעו לח"כ קלנר להתנסות בעצמו בעבודה בכיתות, או לחלופין "ללכת עד הסוף"- לבטל לחלוטין את זכות השביתה ופשוט להפוך את כולם לעובדי כפייה ועוד בהתנדבות.
אין זה הניסיון הראשון לכלול את מערכת החינוך בשירותים החיוניים; צבא, משטרה ומכבי אש, ולמנוע מהמורות את יתרון ההתאגדות. אחת לכמה שנים צץ ניסיון מצד מפלגות הימין לאסור שביתות מורים באמצעות הגדרת משלח היד כשירות חיוני. לח"כ קלנר ולדומיו ראוי להזכיר כי זכות השביתה היא זכות יסוד – כך נקבע באמנה הבינלאומית לזכויות אדם משנת 1948, עליה חתומה ישראל.
הפגנת מורי תכנית היל"ה ותלמידיהם, 15 באוגוסט 2020 (צילום: כוח לעובדים)
עד לפני מאתיים שנים הייתה השביתה אסורה בחוק ברוב מדינות אירופה. כל ניסיון לאגד עובדים כדי להיטיב את תנאיי העבודה נחשב עבירה פלילית. ב-1864 בוטלה לראשונה החקיקה נגד השביתה בצרפת, ושביתה הותרה בה במצבים מסוימים.
זכות השביתה היא עיקרון דמוקרטי, שמימושה מאפשר לעובדים להשיב מלחמה להון המנצל. הרעיון מאחוריה הוא שלעובדים מותר להיאבק במעסיקים על שכרם, תנאי עבודתם והיחס כלפיהם במקום העבודה. מחשבה זו, שנראית ברורה והגיונית היום, הייתה חתרנית כאשר הופיעה בתקופת המהפכה התעשייתית, והיא נותרה רלבנטית גם היום עבור ציבורים נרחבים. זכות ההתאגדות והשביתה מעלה גם את שאלת הריבונות בחברה: איפה נמצאת הריבונות – האם בידי המעסיקים, המדינה או דווקא העובדים? שאלה נוספת היא: למי מותר להתאגד? האם מותר לעובדי היי-טק להקים ועד שיישא וייתן על תנאי העסקתם? ומה לגבי עוזרות בית?
מאבקים לשיפור תנאיי הקיום ותנאיי העבודה מתועדים כבר בימי הביניים, כאשר איכרים קיימו מחאות עממיות לגבי הסכמי חכירת האדמה מידי האצילים, פועלי יום קבלו על תנאי עבודתם וגילדות מקצועיות הטילו עיצומים שנועדו לשפר שכר שעה. אך למרות ההמשכיות מהגילדות הימי ביניימיות לאיגודי העובדים המודרניים, החשיבה העומדת מאחורי התארגנויות אלה היא שונה.
הגילדות הימי-ביניימיות, כמו הבונים החופשיים, נשאו אופי מתכנס ומתבדל, ואילו איגודי העובדים המודרניים תרים אחר בריתות רחבות ככל האפשר. זה ההיגיון העומד בבסיס קונפדרציות של איגודי עובדים מתחומים שונים, כמו ההסתדרות. כיום, המדינות בהן שיעור העובדים המאוגדים הוא הגבוה ביותר הן המדינות הנורדיות, הנחשבות כלכלות משגשגות.
התגובה של ההון ושל המדינה לשביתות היו מאז ומתמיד חתירה לבלימה ולריסוק. בארצות הברית שכרו בעלי מפעלים חבורות בריונים כמו חברת פינקרטון שהשתמשו באלימות קשה מאוד נגד המפגינים והשובתים. בריונות מסוג אחר היא נקיטת אמצעים פרלמנטריים ומשפטיים, כמו אלה שמציע ח"כ קלנר. הצעות חוק לביטול זכות השביתה מסוכנות יותר כאשר השיח הציבורי מעניק להן רוח גבית. בעיצומו של משבר הקורונה, עמדנו מול מתקפה תקשורתית על סירובה של הסתדרות המורים להוסיף ימי עבודה בחופשת הקיץ.
ראוי לציין כי שום סקטור אחר לא נתבע לעבוד בהתנדבות, אך כלפי ציבור המורות הופנתה תביעה כזאת – ועוד בנימה תוקפנית ביותר. הציבור היה חלוק בשאלה האם עבודתן של המורות בימי ההוראה מרחוק שקולה לעבודה בכיתות, או רק למחצית המאמץ. בתקשורת היו שתהו כמה ימים צריכות המורות להחזיר להורים. היה זה שיח מעורר פליאה, שקשה לדמיין אותו מתנהל לגבי קבוצת עובדים אחרת במגזר הציבורי – למשל מנהלי אגפים במשרדים ממשלתיים. מדוע רק למורות מודדים ומחשבים בדקדקנות את המאמץ ביחס לתגמול?
השיח התקשורתי מייחס למורות ריבוי שביתות. אולם סקירת שביתות המורים בעשור האחרון מעלה, כי כמעט לא היו כאלה. איומים בשביתה אמנם מושמעים לעיתים קרובת מפי נציגי ארגוני המורים, בעיקר משום שזו הדרך הכמעט יחידה לדרבן את האוצר לממש תוספות שכר ולכבד הסכמים שנחתמו בעבר.
במבט ראשון, השיח התובעני כלפי מורים קשור בחוסר-הנוחות הכרוך בהשבתת מוסדות החינוך, שהרי מי ישגיח על הילדים? בעיון מעמיק יותר צפה השאלה: האם המתקפה על זכות השביתה של המורות קשורה בהיותו של המקצוע, ברובו הגדול, נשי? האם הקלות הבלתי-נסבלת בה רומסים פוליטיקאים ואנשי תקשורת ימנים את זכויות עובדי ההוראה קשורה בהיותם של ארגוני המורים אחד מתחומי העבודה הבודדים בו מאורגן מקצוע נשי במסגרת איגוד מקצועי?
ארנת טורין
המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך" – מיוחד לתחילת שנת הלימודים
