בשבוע שעבר (14.8) נסגרה סופית תחנת הטלוויזיה החינוכית וזאת לאחר 52 שנות פעילות. בהודעת הפרידה שפרסמו העובדים באפיק 23 נכתב: "חינוכית נפרדת מכם בכאב ואהבה. תודה לכם, צופינו הנאמנים, שמצאתם בחינוכית בית חם, חכם, ערכי, מלמד ושופע הומור. נתנו את הלב והנשמה כדי להביא לכם יצירה ערכית ואיכותית".
ההחלטה לסגור את תחנת החינוכית נתקבלה במסגרת פירוק רשות השידור והקמת תאגיד השידור הציבורי החדש. עובדי הטלוויזיה החינוכית יצאו למאבק ארוך על מנת למנוע את הסגירה הצפויה, אולם בהצבעה בכנסת בחודש שעבר (19.7) קבעה הכנסת כי החוק בנושא לא ישונה. מרבית עובדי החינוכית פוטרו, וכ-40 מהנותרים הוטמעו במערכת של תאגיד השידור.
את הערוץ הוותיק אמור להחליף ערוץ ילדים ונוער שישדר אף הוא באפיק 23, "כאן חינוכית". בתחילת דרכו יתבסס הערוץ החדש על שידורים חוזרים של סדרות ילדים ונוער, לרבות תכניות ששודרו עד כה בחינוכית.
שוחחתי עם ד"ר יובל גוז'נסקי, מרצה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר. בחודשים הקרובים יתפרסם ספרו שיעסוק ב-50 שנות טלוויזיה לילדים בישראל. "הטלוויזיה החינוכית", הסביר, "היא חלק אינטגרלי מהיסטוריה זו".
מהן ההשלכות שעשויות להיות לסגירה?
צריך לשים דברים בפרופורציה. התחנה עצמה נסגרה, אבל אפיק 23 ממשיך לתפקד כערוץ "כאן חינוכית" שמנהל תאגיד השידור. מבחינת הצופים, החינוכית תמשיך לתפקד תחת כותרת אחרת ותחת הנהלה אחרת. מה ישדרו בו? איני יודע, כי כרגע עוד רב הנסתר על הגלוי.
דבר אחד ברור: המפסידים העיקריים הם 120 העובדים – אלה שנותרו לעבוד אחרי כמעט שני עשורים של קיצוצים. פעם הועסקו 400 אך מספרם צומצם פעם אחר פעם. זאת, בדומה מאוד למהלכים שנקטו ברשות השידור, ולפני כן בלשכת הפרסום הממשלתית.
צפוי שמרבית ההפקות בערוץ החדש יוצאו לחברות הפקה חיצוניות. עובדי החינוכית שנותרו יישארו בצד, שכן מהמהלך ייהנו בעיקר מפיקים חיצוניים, אליהם יזרמו התקציבים. האם זה יהיה טוב או רע לצופים? קשה לדעת. זה תלוי בעיקר באנשים שיעמדו בראש הערוץ החדש. בחברות ההפקה עבור החינוכית יועסקו פרילנסרים לביצוע פרויקטים, וכשאלה ייגמרו הם עלולים להישאר ללא פרנסה עד הפרויקט הבא. השינוי העיקרי הוא באופן הפקת התכניות ברמה הכלכלית, ולכן ברור שזכויות העובדים נפגעו ועוד ייפגעו.
איך השפיעה החינוכית על דורות שלמים של ילדים ונוער?
הטלוויזיה החינוכית הייתה, עד 1989, גוף השידור המרכזי ביותר לילדים בארץ. כל עוד היה ערוץ ילדים יחיד, פעלו שתי תחנות, רשות השידור והטלוויזיה החינוכית. רוב השידורים לילדים הועברו באמצעות הטלוויזיה החינוכית, בעוד שרשות השידור שידרה לילדים ונוער שעה ביום. מעט הטלוויזיה שהייתה לילדים בארץ סופקה בערוץ החינוכית. דורות שלמים של ילדים בשנות ה-60, ה-70 וה-80 גדלו על ברכיה של הטלוויזיה החינוכית.
בשנות ה-90 המצב השתנה, וסימנה זאת הופעתו של ערוץ הילדים המסחרי. ריבוי הערוצים הקשה על החינוכית, במגבלות תקציבה, לספק תחרות רצינית לערוצי הילדים המסחריים שהלכו והתפתחו. בשנות האלפיים המצב החריף אף יותר. כיום פועלים בישראל מעל 19 ערוצים לילדים, וזה מספר מטורף למדי.
למה מוביל ריבוי הערוצים?
היו דברים טובים יותר בחינוכית, והיו דברים טובים פחות. החינוכית התייחסה לילדים כאל תלמידים. אפשר להצביע על הצדדים החיוביים בכך, ולדבר על ערכים ותכנים חינוכיים; מצד שני ה"חינוכי" היה גם ההגמוני, הציוני, הממלכתי, הפועל תחת שליטה צמודה של משרד החינוך לטוב ולרע. המסרים שם לא היו חתרניים או שונים, והם הוכפפו לכללים נוקשים. אסור היה אפילו להגיד לילדים "אבולוציה", ואני לא מדבר על נושאים פוליטיים סבוכים יותר.
ריבוי הערוצים יצר מגוון, אך קידם את התפישה של הילד כצרכן, ההופכת את הצופים חברים בשוק של מוכרים וקונים, ולא רואה בהם מקבלי שירות מהמדינה. במובנים רבים, שינוי מהותי זה יוצר לנו מעין "מזון מהיר טלוויזיוני". כיום, שידורי הטלוויזיה לילדים מורכבים ברובם ממוצרי בידור כאלה.
מחקר שערכתי בשנה שעברה הראה כי כאשר בוחנים שוויון מגדרי, הטלוויזיה החינוכית היא עדיין מקום שוויוני יותר מאשר יתר ערוצי הילדים. גם בסוגיות כמו הפקות מקור לעומת הפקות חוץ – בטלוויזיה החינוכית שידרו יותר הפקות מקור מאשר בערוצי הילדים המסחריים.
תהליך ההפרטה בשידורים לילדים נמשך?
בהחלט. בספר שיראה אור ב-2019, אני מסכם את עבודת הדוקטורט שלי ומנתח את השינוי בתפישת הילדות ב-50 שנותיה הראשונות של הטלוויזיה לילדים בארץ. התהליך מתמצה בהפרטה של תרבות הילדים: תחילה, השינוי התפישתי (מתלמידים לצרכנים) והמעבר משליטה מלאה של הממסד והמדינה לשליטת כוחות השוק.
בעשור האחרון, לאט לאט, ההפרטה הביאה לכאן גם תאגידים גלובליים כמו ניקולודיאון ודיסני, שהם ערוצי ילדים בבעלות תאגידי ענק בינלאומיים. זו רוב המדיה שהילדים צופים בה היום בארץ. סגירתה של החינוכית היא הצעד האחרון בינתיים בתהליך ריכוז השידורים לילדים בידי חברות ומפיקים פרטיים.
יוסף לאור
