בתחילת השבוע נכנסה השביתה של הסגל הבכיר במכללות ציבוריות לשבוע השלישי. המרצים דורשים דבר פשוט: להשוות את תנאי העבודה והשכר שלהם לאלה של מקביליהם באוניברסיטאות. אך ועד ראשי המכללות (ור"מ) ומשרד האוצר אינם מוכנים אפילו לשבת למשא-ומתן.
הפגנת מרצי המכללות מול משרד האוצר ביום חמישי (1.11) דורשים הסכם קיבוצי ארצי חדש (צילום: ארגון הסגל במכללת ספיר)
הרציונל של המעסיקים ברור – "לא הקמנו את מכללות כדי שהמרצים ישתכרו כמו עמיתיהם באוניברסיטאות הוותיקות". הרי ידוע לכול כי המכללות הוקמו במקומות בהם נדרשו אוניברסיטאות חדשות (למשל אוניברסיטה ערבית בנצרת) במטרה להוזיל את עלויות העבודה וההקמה ולהכשיר כוח אדם אקדמי צעיר לטובת פיתוח הקפיטליזם הישראלי.
את רעיון המכללות קידם שר החינוך פרופ' אמנון רובינשטיין ממרצ בעת ממשלת רבין, ב-1996, ובעקבותיו הוקמו מכללות ציבוריות ופרטיות. כך החל תהליך ההפרטה של ההשכלה הגבוהה בישראל.
בדומה ליוזמות נוספות של שרי מרצ בממשלות השונות (פעם היו כאלה), אלה היו בגדר צעד אחד קדימה ושניים אחורה. הרעיון של רובינשטיין הגדיל את הנגישות להשכלה הגבוהה, ומאז יותר מ-90 אלף סטודנטים, רובם בפריפריה, זכו בתואר אקדמי. אך רובינשטיין לא הקים אוניברסיטאות חדשות הנחוצות עד מאוד בפריפריה, וקידם את ההפרטה החלקית של ההשכלה הגבוהה. הדוגמא העדכנית ביותר – המרכז הבינתחומי בהרצליה שבבעלות משפחת רייכמן, ששר החינוך דהיום נפתלי בנט פועל להפוך לאוניברסיטה פרטית.
השר ממרצ אף לא התנה את הקמת המסגרות ההשכלה החדשות בהעסקה עובדיהן (מרצים ועובדי מִנהלה) באמצעות הסכמים קיבוציים. רובינשטיין (המלמד זה שנים רבות בבינתחומי בהרצליה) היה הראשון, כדברי בנט, "לשבור את המונופול של האוניברסיטאות".
כמצוות האוצר, אז והיום, מועסקים מרצים במוסדות להשכלה גבוהה לפי קריטריון מפוקפק של בידול ל"סגל בכיר" ול"סגל זוטר" (החתום מטה, למשל, הוא חבר סגל בכיר באוניברסיטת בן גוריון וחבר סגל זוטר באוניברסיטת ת"א), וכן למועסקים בערים הגדולות (האוניברסיטאות) לבין המועסקים בפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות (המכללות).
לפי אותו רציונל מעוות (הקיים בייחוד באמריקה הצפונית), האוניברסיטאות הן "מוסדות מחקר" והמכללות – "מוסדות הוראה". אגב, בניגוד למקובל ברוב מדינות העולם, עולה הלימוד בהשכלה הגבוהה הממלכתית ממון רב ואיננו מוקנה כזכות בסיסית. כך הסטודנטים משלמים פעמיים עבור לימודיהם: באמצעות המסים ובאמצעות שכר הלימוד.
באוצר סבורים כי מרצי המכללות אמורים "רק ללמד" ומרצי האוניברסיטאות אמורים "ללמד וגם לחקור", וזאת תמורת שכר גבוה יותר. הבעיה נעוצה בכך שאין הוראה ללא מחקר ואין מחקר בלי עיסוק פעיל במחקר המתעדכן בתדירות גבוהה ברחבי עולם. במילים אחרות, אין לצפות שהמרצים במכללות ינהגו כמורים בתיכון (אך בעלי דוקטורט) המלמדים תלמידים מבוגרים יותר.
יתר על כן, במכללות ציבוריות רבות התנאי לקידום בסולם הדרגות האקדמי הוא עיסוק במחקר. ואכן רוב רובם של המרצים במכללות עוסקים במחקר ואף מצטיינים בתחומם. זאת חרף העובדה שהם נדרשים ללמד מספר שעות כפול מעמיתיהם באוניברסיטאות תמורת שכר נמוך הרבה יותר.
בשנה האחרונה ראשי האוניברסיטאות והמכללות, בעידודו הפעיל של משרד האוצר, אף ניסו (בהצלחה חלקית) לפורר את ארגוני המרצים. כפועל יוצא של הבידול בקרב המועסקים בהוראה ובמחקר בהשכלה הגבוהה, ישנם ארגוני סגל זוטר ובכיר באוניברסיטאות (שפעם פעלו במסגרת מאוחדת) וישנם ארגוני סגל זוטר ובכיר במכללות. מכללת ספיר היא היחידה בין כלל האוניברסיטאות והמכללות בה הוקם ארגון סגל הוראה מאוחד ולוחמני.
התארגנויות המרצים המקומיות מקיימות ביניהן יחסים רופפים בלבד, וזו נסיגה משמעותית לעומת השנים בהן כל ארגוני הסגל הזוטר באוניברסיטאות פעלו כמקשה אחת וחתמו על הסכמי עבודה ענפיים (להבדיל מהסכמים מקומיים).
השנה עלה בידי המעסיקים לראשונה לפורר אחדות זו ולחתום בחשאי על הסכם מקומי עם ארגוני הסגל הזוטר באוניברסיטאות העברית ובר אילן. כך המרצים השובתים באוניברסיטאות בת"א, בב"ש ובטכניון דרשו את חידוש ההסכם הקיבוצי, אבל בעל אופי מקומי ולא ארצי. מועצה מתאמת של הסגל הזוטר קיימת בקרב עובדי המכללות, אולם לא כולן מאורגנות. גם בקרב הסגל הבכיר במכללות פועלת מועצה מתאמת, אך גם היא אינה פועלת בכל המוסדות.
בלגן? לא! זו כניעה לתכתיבי האוצר. נחוצה כעת, ובדחיפות, הקמה של איגוד עובדי הוראה בכל מוסדות ההשכלה הגבוהה.
רק איגוד חזק על אלפי חברותיו וחבריו יוכל לקדם את מעמדם של המרצים ולשבור את הגישה הניאו-ליברלית שהאוצר משליט בהשכלה הגבוהה.
אפרים דוידי
