"למה לשדוד בנק כשאפשר להקים בנק?", שואל מקי הסכינאי במחזה "אופרה בגרוש" של ברטולד ברכט, כשהוא שוקל להתעשר כ"שודד חוקי". אבל במציאות של ישראל יש לשאול: "למה להקים בנק – כאשר אפשר להקים קרן פנסיה?".
עובדי מערכת הבריאות בהפגנה נגד קרנות הפנסיה הפרטית, בשבוע שעבר, בבירה סנטיאגו (צילום: איגוד עובדי מערכת הבריאות)
הבנקים נושאים רווחים גבוהים. חמשת הבנקים הגדולים – הפועלים, לאומי, מזרחי טפחות, דיסקונט והבינלאומי רשמו ברבעון הראשון של 2017 רווח נקי מצרפי של 2.18 מיליארד שקל – קפיצה של 25% לעומת הרבעון המקביל ב–2016 (לפי "דה מרקר", 28.5), אבל אין בנקאות נטולה סיכונים. בפנסיה, לעומת זאת, אין כמעט סיכונים ויש לקוחות שבויים: העובדים ובני משפחותיהם.
על פי הגרסה הרשמית, הסיבה שבגינה הפריטו בישראל את קרנות הפנסיה היו הגירעונות. "הרפורמות בענף הפנסיה החלו בשנת 1995 ונמשכו בתחילת שנות האלפיים. המניע העיקרי להן היה פשיטות הרגל של קרנות הפנסיה הוותיקות. הרפורמות התבטאו בהקמת קרנות פנסיה חדשות והפרטתן, ומשמעותן העיקרית הייתה העברת הסיכון הכרוך בהתארכות תוחלת החיים ובתנודות בשוק ההון אל כתפי ציבור החוסכים. כלומר, הפנסיה החודשית של עמיתי קרנות הפנסיה החדשות תלויה אך ורק בסכום שנצבר עד גיל הפרישה, וגובה הקצבה החודשית שיקבל הגמלאי איננו מובטח לאחר הפרישה. זאת לעומת הזכאים לפנסיה תקציבית או לפנסיה מקרן פנסיה ותיקה, הצוברים זכויות כפונקציה של שנות עבודה והמדינה נושאת בסיכונים הכרוכים במימוש הזכויות". עד כאן דברי בכירים באוצר לדורותיהם.
אבל מי שעמד מאחורי הפרטות הפנסיה, שר האוצר דאז וראש הממשלה דהיום, בנימין נתניהו (בצילום), גילה שהסיבה להפרטת הפנסיות לא הייתה הדאגה לגירעונותיהן (כפי שנמסר שוב ושוב) אלא הצורך להזרים כספים לשוק ההון. או כפי שהיה מנסח זאת מיקי סכינאי: "מוציאים כספים מכיסי העובדים כדי להעבירם לידי העשירים".
אגב, דבר דומה קרה השנה עם התוספת לקצבות הילדים שעליה הכריז "השר החברתי" בממשלת נתניהו, משה כחלון. כל התוספת לקצבה מגיעה ישירות למגזר הפיננסי, שברוב טובו ישמור אותה עד להגיע הילד לגיל 18. זה סבסוד ענק לבעלי התאגידים הפיננסיים בגובה של רבבות מיליארדי שקלים מקופת המדינה והביטוח הלאומי. למי התודה? למקי סכינאי, כמובן.
לשיטת הפנסיה הנוכחית בישראל קוראים "הדגם הצ'יליאני". מדוע? כי מקורה בצ'ילה הרחוקה. ליתר דיוק, זו השיטה שהושלטה על מעמד העובדים בצ'ילה בעת הדיקטטורה הצבאית הפרו–אמריקאית של הגנרל אוגוסטו פינושה (בצילום). זאת, יחד עם איסור פעילות האיגודים המקצועיים והמפלגות ואלפי הנרצחים וה"נעדרים".
זה קרה ב-1981: כל קרנות הפנסיה בצ'ילה (בדומה לישראל) עברו לידי בעלי ההון – הופרטו. אבל צ'ילה וישראל לא לבד. בעקבותיהן ובעקבות ההמלצות של קרן המטבע הבינלאומית, גם מלאווי, קוסובו ואוסטרליה הצטרפו ל"דגם".
ואולם, דור החוסכים בקרנות המופרטות בצ'ילה הגיע בימים אלה לגיל פרישה. העובדות והעובדים שחסכו במהלך עשרות שנים נדהמים לגלות את גובה הגמלה החודשית: 91% מהגמלאים הצ'יליאנים החדשים מקבלים קצבה חודשית ממוצעת של כ-225 דולר, או כ-800 שקל – שהם כ-21% משכרם האחרון. אילו מומשו ההבטחות שניתנו בעת הפרטת הקרנות בידי החונטה הצ'יליאנית, לפיהן לעת פרישה יקבלו העובדים 100% משכרם האחרון (!), הגמלאים של היום אמורים היו לקבל קצבה של כ-1,105 דולר או כ-4,000 שקל. זה לא הרבה, אבל יוקר המחיה בצ'ילה נמוך במידה רבה לעומת ישראל.
ההבטחות פרחו ונעלמו, כי בפועל מקבלים בצ'ילה בממוצע כ-800 שקל. אין פלא אפוא שאיגודים מקצועיים וארגוני גמלאים נאבקים מזה שנים כדי להשיב את הקרנות לבעלות המדינה (כפי שנעשה בארגנטינה). בצ׳ילה ההפגנות גברו בשבועות האחרונים. הגמלאים גילו כי הגנרלים העצורים בגין פשעים נגד האנושות מוסיפים לקבל פנסיות על פי הדגם הקודם ומשפחותיהם אף זוכות מדי חודש לגמלה של כ-4,000 דולר או כ-14 אלף שקל. לא קשה לנחש, מדוע אותם רוצחים שהנהיגו את ה"דגם הצ'יליאני" לא אימצו אותו עבור עצמם…
אפרים דוידי
