גם למושגים יש היסטוריה, ולפעמים ההיסטוריה חוזרת על עצמה. "ניאו–ליברליזם" הוא השם הרווח כיום לצורת הקפיטליזם הפונדמנטליסטי שעוצבה בתקופת נשיא ארה"ב רונלד רייגן ור"מ בריטניה מרגרט ת'אצר בשנות ה-80. ואולם, מעטים יודעים ששם זה נטבע בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 כשקבוצת כלכלנים קפיטליסטים גרמנים חיפשה אלטרנטיבה לדרכו של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס. לטענתם, הם חתרו להציל את הליברליזם מהמשטרים הסמכותניים שצמחו אז באירופה. מושג ה"ניאו–ליברליזם" שלהם התנגד לכלכלת שוק בלתי–מרוסנת וקרא לכלכלה נורמטיבית המבוססת על ערכים הומניסטיים.
ארדואן ונתניהו (צילום: שבועון גרינלפט)
נזכרתי בכך עכשיו מפני שחזרתם של משטרים אוטוריטריים מחייבת אותנו לחשוב על העולם לא באופן חד–ממדי. התנגדותנו לתצורות שונות של הקפיטליזם אינה זהה: עלינו להבחין ולתמוך, גם בתוך המדינות הקפיטליסטיות, במגמות ובתנועות בעלות ערך אמנציפטורי המאפשר שינוי חברתי, לעומת צורות משטר ואידיאולוגיה הסוגרות אפשרויות פעולה ומדכאות את התנאים למאבק.
בשנים האחרונות, מדינות נעשות פחות דמוקרטיות והעולם הופך בלתי–אנושי: ההפרטה על שלל גווניה הפכה את החיים לא בטוחים, בלתי–צפויים ולא ניתנים לתכנון. הקיטוב הכלכלי בתוך המדינות המפותחות, ובין המפותחות ללא–מפותחות – בל יתואר. בני אנוש חיים על פלנטות שונות שאין ביניהן קשר ואמפתיה. מושגי הזכויות החברתיות–כלכליות נמחקו; זכויות האזרח נעלמות; האח הגדול יודע הכול, עינו פקוחה, מצלמת ואף מחסלת; המשטרה אלימה ותמיד צודקת; זכויות האדם האוניברסליות, שנוסחו ברובן אחרי מלחמת העולם השנייה וזוועותיה, עוותו, ומדינות רבות מתעלמות מהן כליל. "הסדר העולמי" קרס: אין גבולות, אין נורמות ואין מוסר הומניסטי.
יותר ויותר מדינות נמצאות במלחמה, חיצונית או פנימית. מדינות כלל אינן מתייחסות יותר לחוקי המלחמה: ארצות חרבות, עשרות מיליונים הפכו פליטים, והיחס כלפיהם בלתי–אנושי. המוסדות הבינלאומיים שקמו אחרי מלחמת העולם
השנייה שותקו ונותרו חסרי סמכות, כוח ואמצעים. את מארג ההסכמים הבינלאומיים המעטים שהושגו (הסכמי הסחר, האקלים, הנשק הגרעיני, ההגירה וזכויות האדם) קרע במזיד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
בחלקים גדולים של העולם אין חוק, והיכן שעוד יש – נחלשות מערכות הבלמים והאיזונים שאמורות היו להגן על שלטון החוק. המערכת המשפטית איננה מסוגלת עוד לחסום את השליטים הסמכותניים ולהגן על האזרחים מפניהם. שליטים המייצגים את ההון הגדול מרכזים בידיהם יותר סמכויות ושולטים בלא מעצורים באמצעות הרשות המחוקקת המאוישת במלחכי פינכה מושחתים. התקשורת והרשתות החברתיות, שגם בהן שולט ההון, מדכאות כל חשיבה ביקורתית, שותפות להפצת "פייק ניוז" ומלבות פופוליזם.
ההומניזם החילוני – עשיית הטוב כמובן מאליו, הושטת יד של אדם לאדם כמעשה סולידרי בלא תמורה חומרית – נעלם אט אט מהעולם. החסד והחמלה, ההתנדבות, המוסר וידיעת הטוב והרע נעשים כיום כמעט לחלוטין "בעזרת השם" ומתועלים באמצעות המוסדות הדתיים.
חלוקה מחדש של הון מנוגדת לעקרונות הניאו–ליברליזם, אלא אם זו נעשית כמעשה דתי. הדת שואבת את הסולידריות מהחברה ומותירה את החברה חסרת–לב. במקום שמוסדות המדינה יעבירו, כחוק סוציאלי, כספים ממרובי הכנסה למעוטי הכנסה וייצרו יותר שוויון (אפילו בתוך הקפיטליזם), מעבירה המדינה כספים למוסדות דתיים היוצרים סביב האמונה מערכת מוסדות תמיכה חומריים (בתי תמחוי, למשל) שהעניים נזקקים להם ותלויים בהם.
במוסדות אלה מותנית העזרה בקבלת סמכות הדת. בתמורה לעזרה, מוליכים אנשי הדת את צאן מרעיתם המרוד ואסיר התודה כקולות לקלפיות השלטון, או כבשר תותחים לחזיתות המלחמה ותעשיית השהידים. השיח הפופוליסטי מזין לאומנות, גזענות, דתיות פוליטית, זהותנות ושבטיות. שנאה ופחד שוטפים את הציבור ומונעים כמעט כל אפשרות לדיון פוליטי שאינו מתיישר עם הקונצנזוס.
המושג "קפיטליזם ניאו–ליברלי", כפי שאנחנו משתמשים בו כיום, אינו מבחין מספיק בין המערכת הכלכלית המחסלת את מדינת הרווחה (שהיא הנפוצה בעולם) לבין צורות המשילות, החוק, המשפט, הערכים, האידיאולוגיה, התרבות והשיח ההגמוניים השונים באופן מהותי ממדינה למדינה בתוך הטיפוס הכלכלי הניאו–ליברלי. הנשיאים אובמה וגם טראמפ, למשל, הם שניהם ניאו–ליברלים, אך קיים הבדל עצום ביניהם מבחינת תמונת העולם שהם מייצגים ומערכת הערכים שלהם.
רה"מ בנימין נתניהו, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, ראש הממשלה ויקטור אורבן בהונגריה, הנשיא אנדז'יי דודה בפולין והנשיא הטורקי רג'יפ טאיפ ארדואן דומים מאוד. כולם מובילים במדינותיהם תהליך של אוטוריטריזציה קיצונית. למרות הבדלים גדולים במיקום שהם נמצאים בו על תוואי הנתיב הסמכותני, בכל חמשת המשטרים מצטמצם המרחב הדמוקרטי, והממשלות מחסלות את האתוס הדמוקרטי והערכים הדמוקרטיים–ליברליים. הדמוקרטיה מדרדרת מערך לפרוצדורה ממשלית בלבד (בחירות).
התהליך המשותף – ריכוז הכוח הפוליטי בידי קבוצה אחת, במקום פיזורו בין קבוצות שונות. תחת חמשת המנהיגים שהזכרתי משתנים תנאי המשחק הפוליטי ומוגבלת האפשרות לנהל מאבקים ציבוריים על התודעה באמצעי התקשורת, בבתי המשפט, בזירת התרבות, באקדמיה וברשת.
אבישי ארליך
