בשבוע הבא תיפתח שנת הלימודים במערכת החינוך בישראל. לקראת פתיחת שנה"ל, שוחחתי עם נוגה דגן–בוזגלו, משפטנית המתמחה בדיני עבודה וחוקרת במרכז אדוה. דגן–בוזגלו עוסקת בחקר אי–השוויון בחינוך, בתעסוקה ובביטחון הסוציאלי, נמנית עם מייסדות בית הספר קדמה בירושלים וחברת ועד מנהל בארגון הל"ה המעודד הורים בשכונות ובערי פיתוח למעורבות בבתי הספר.
הפגנת מורות היל"ה, ינואר 2017 (צילום: כוח לעובדים)
כמה עובדי קבלן מועסקים כיום במערכת החינוך?
לאיש אין מספר מדויק, אבל לפי הערכות מדובר על למעלה מ-23 אלף, בערך 10% מהמורים. ה לא כל כך משנה מה המספר המדויק. משנה יותר שקשה מאוד לעצור את השיטה הנצלנית הזאת.
אי–השוויון בין המורים בולט גם בחדר המורים: זה התחיל במורי קבלן שהעבירו רק שיעורי העשרה, והיום אלה מורים הממלאים מקום לטווח ארוך או עוסקים בשיעורי תגבור, ולא מורים המלמדים שעות בודדות בלבד. ישנן חברות עירוניות, כמו יובל חינוך בת"א, המעסיקות גדודים של מורים עבור בתי ספר. המורים הללו אמונים על ההכנה לבגרויות, או על החלפת מורים ומורות בשנות שבתון או בחופשת לידה.
היקפי ההעסקה הקבלנית גדלים?
מורי הקבלן מלמדים כיום גם מקצועות יסוד, וזו הבעיה הגדולה. אם עוד אפשר להתווכח על צדקתה של העסקה קבלנית במסגרת תכניות ההעשרה, אין ספק שאנו עדים לדרך לעקוף העסקה בתקן ולייצר בשטח העסקה פוגענית למורים בכל תחומי הלימוד.
למשל, בתכנית היל"ה, תכנית השלמת השכלה לנוער נושר, אפשר לראות דוגמא להעסקה קבלנית שיטתית. פעם נמנתה התכנית עם אגף במשרד החינוך, אך כבר שנים רבות מפעילות אותה חברות בנבחרות מדי פעם במכרז. מורות היל"ה השיגו אמנם הסכם קיבוצי, אך בכל פעם שמתחלף זכיין מוטל קיום ההסכם בספק. זה פוגע במורים וגם בתלמידים.
אנשים שיש להם ברירה לא יעבדו בצורה זו, אך נוער במצב הכי קשה ילמד עם מורי קבלן. זה יוצר אי שוויון בין תלמידים, וזה יוצר מעמד של מורים ללא אופק תעסוקתי. היום צריך אותך, מחר לא צריך אותך. ועם זאת חשוב לציין, כי הסיפור של מורי הקבלן הוא רק פינה אחת במערכת חינוך מרובדת עד הייסוד.
אילו ביטויים נוספים יש לאי–השוויון בחינוך?
אי–השוויון הגדול בחינוך דומה מאוד לזה בתחום הבריאות. במסגרת החינוך הציבורי פועלים שירותי חינוך פרטיים המכונים שח"פ. הורים שיכולים לממן חינוך טוב יותר קונים אותו בכסף. מצב זה יוצר פערים גדולים, והמערכת הופכת מרובדת מאוד: יש בידול בין זרמים, אך גם בידול מעמדי בתוך בתי הספר. ישנם בתי ספר המקיימים הליכי מיון, לרבות מיון כלכלי, באמצעות גביית שכר לימוד גבוה. הדבר נעשה לעתים באישור משרד החינוך, ולעתים בלעדיו. כך למשל, קיימים בתי ספר נחשבים וייחודיים (בתי ספר למנהיגות, בתי ספר למדעים ולאמנויות) הגובים גם 10,000 שקל בשנה. נוסף לכך פועלות בבתי ספר כיתות סלקטיביות – כיתות מצטיינים, כיתות מנהיגות וכן הלאה.
תהליך איטי וזוחל זה מתרחש כבר 30 שנה. הורים חזקים מעוניינים בחינוך טוב לילדים בכל מחיר שיידרש. והם לא רוצים את "ההם": לא את ה"ערסים", לא את "הילדים מהשכונה", ולא את אלה שאינם מבינים "כמו שצריך". פורום ועדי ההורים, למשל, כבר שנים מנסה לעצור את תשלומי ההורים השנתיים. ואני לא מדברת על החינוך הפרטי, אלא על תשלומי ההורים שוועדת החינוך ומשרד החינוך מאשרים לגבות מכולם. פורום הוועדים לא מצליח לגרור את הציבור אחריו, כי אנשים הפנימו שהתקציב לעולם לא יספיק ושאין ברירה. התפישה שרואה בחינוך סחורה חלחלה עמוק.
כיצד משפיעה תפישה זו על מערכת החינוך?
מערכת החינוך הנוכחית בנויה על מיונים פנימיים. התוצאה: שליש מהתלמידים בישראל מקבלים חינוך טוב, והיתר – חינוך טוב מוגבל וירוד. אם אתה תלמיד מצטיין מבית מבוסס, הכול פתוח בפניך. אם אתה תלמיד בינוני ולהורים שלך אין כסף, האפשרויות שלך מוגבלות. כמובן, בחברה הערבית – החינוך הציבורי מוגבל וירוד עוד יותר. אגב, גם בחינוך הערבי מתחולל תהליך דומה: בתי ספר סלקטיביים, המנקזים אליהם תלמידים חזקים יותר, לעומת בתי ספר שהם ברירת המחדל.
וההשלכות הן, כמובן, גם על המורים עצמם. התהליכים הללו מבזים גם את מעמד המורה, ויוצרים שכבה של מורים המועסקים בשכר נמוך יותר, בלי תנאים סוציאליים, בלי קביעות, הסובלים חוסר וודאות לגבי השנה הבאה.
איך יכולה להיראות מערכת חינוך שוויונית יותר?
ב-2011 פרסמנו במרכז אדוה מסמך, לו קראנו "יעדים לתיקון החינוך". יש כמה יעדים ריאליים שאפשר להשיג במטרה להגביר את השוויון במערכת החינוך: מיקוד המאמץ בשדרוג של מוסדות חינוכיים המתפקדים מתחת לסף הנורמטיבי; השתתת כל מערכת החינוך על תקצוב ציבורי בלבד וביטול אפיקי התקצוב הפרטיים; העלאה של שיעור הזכאים לבגרות מכ-40% כיום ל-80%: והעלאה של שיעור המתחילים ללמוד באוניברסיטאות בכל קבוצת גיל מכ-30% לכ-60% בתוך 25 שנים.
לשם כך דרושה רפורמה מקיפה במערכת החינוך: מעבר לשיטה של כיתות הטרוגניות בלא הסללה או הקבצות; מערכת תמיכה בית–ספרית למתקשים; ביטול מערכות של פליטה והנשרה; לימודי תכנית ליבה מלאים; הקטנת הכיתות: ועוד אמצעים שפירטנו במסמך. כרגע נדרש לא ידע חדש "כיצד לשנות", אלא בעיקר נכונות פוליטית לבצע.
יוסף לאור
