במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב נפתחה לאחרונה תערוכה חדשה בשם: 'קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות', באצירתה של יעל ברגנר. הקעקוע היא אומנות עתיקה מאד וחובקת עולם. נראה שבתקופה האחרונה, יחד עם מגמת הרב–תרבותיות, היא זוכה בהכרה נרחבת. התערוכה הקטנה מנסה להקיף עבר והווה, מנהגים קדומים בתרבויות הגוף ומגמות עכשוויות ואופנות באמנות הקעקוע וגם, על קצה המזלג, משהו מתולדות הקעקוע בארץ במאה האחרונה. בהקדמה לתערוכה כותבת האוצרת: "אם בעבר נחשבו הקעקועים ביטוי להתנהגות מרדנית היוצאת נגד המקובלות, הרי כיום הם מייצגים את חופש הבחירה. הגוף המקועקע הוא מעין יומן גוף אישי… בישראל היום נחווה הקעקוע כתהליך פנימי ורוחני… לקעקועים יכולת מיוחדת לחבר בין גוף ונפש, בין אדם לחברו ובין הפרט לתרבות שבה הוא חי". לזה הייתי מוסיף, שהקעקוע הוא גם דרך ביטוי למקום שבו היו אנשים רוצים להיות בפנטזיות המוצהרות או המוצנעות שלהם. "באמצעות הקעקועים", כותבת האוצרת, "יכול אדם ליטול בעלות על גופו ולהפוך אותו למקדש, לבד–ציור או לשלט–חוצות פרטי".
בתערוכה מספר מדורים: 'קעקועים בארכיאולוגיה' מספר על ההיסטוריה של הקעקועים בתרבויות שונות, שם שמשו להעצמת הגוף האנושי, סימלו השתייכות ומעמד חברתי, מילאו תפקיד בפולחן הדתי ובטקסי המעבר, ואף שמשו ברפואה כעין דיקור קדום. בחלק זה כוללת התערוכה ייצוגים חזותיים של צלמיות ומומיות מקועקעות, וגם כלי קעקוע קדומים. 'המבט הקולוניאלי' מתאר את השימושים שנעשו בצילום ילידים אקזוטיים, על קישוטיהם וקעקועיהם, לחיזוק נקודת המבט של עליונות האדם הלבן. בפרק 'בובות' (מגדר) מתוארות נשים מקועקעות שהוצגו בקרקסים או שסיפרו את סיפור קעקוען כדרמה אישית. במאה ה-19 ובחלק מהמאה ה-20 היה הקעקוע קשור, בתודעה הבורגנית המערבית ה'מהוגנת', בפשיעה, בזנות ובסטייה. בתערוכה מוצגות גם תמונות אחדות של נשים מקועקעות פנים וידיים בסגנון הבדואי המוכר בארץ ובסיני, כמו גם נשים מאזור קובנה בצפון סוריה, שנמצאות עכשיו במחנות הפליטים בטורקיה. מקום מיוחד מוקדש ללארס קרוטק, אנתרופולוג קעקועים אמריקאי שחקר את הגוף הילידי המצולם ואת השפה והסמלים של הקעקועים. במדור אחר מוצגים צילומיו של הצלם הארגנטינאי רודריגו אבד, המוקדשים לקעקועים בתת–התרבות העבריינית, בחבורות פשע בדרום אמריקה, בעיקר בגואטמלה ובאל–סלבדור. חבל שלא נכללו גם קעקועים של עצירים פוליטיים וחבורות פשע מרוסיה שהם מעיין תעודות זהות חרוטות בגוף.
המדור 'קעקועים בארץ' מספר על דוד מוסקו – מראשוני המקעקעים המקצועיים ביישוב היהודי, מלח שהביא את אומנות הקעקוע לארץ ואף כתב עליה את הספר הראשון בעברית (ר' תמונה). במדור מוצגות מכונות קעקוע מעוטרות שבנה מוסקו. מהצד הפלסטיני מסופר סיפורה של משפחת רזוק הקופטית בעיר העתיקה בירושלים – משפחת מקעקעים שהתמחתה לדורותיה בקעקועי צליינות מתבניות עץ שהיו באופנה בירושלים בראשית המאה שעברה. הצליינים שבאו לארץ הקודש היו מנציחים את צלב ירושלים, את סנט ג'ורג' הורג הדרקון ועוד מוטיבים דתיים והשאירו בגופם ציון לעלייתם לרגל. בתערוכה ישנו גם פרק על פרויקט של הצלמים אלכסנדר טילקין וסטס וינשטיין של קעקועים בישראל עכשיו.
התערוכה אינה ממצה, חסרו לי, למשל, הקעקועים המופלאים של יפן והמזרח הרחוק. למרות שהקעקועים אסורים ביהדות ובאיסלם מעניין שנמצא אותם בכל זאת, בכל מקום. בתרבות העכשווית יש מגוון עצום של אומנים. הקעקוע הוא אופנה, ישנם קעקועים המוניים של מוטיבים חוזרים ומסורתיים אך יש גם, כמו באופנת הביגוד, 'קעקועי צמרת' – קעקועים אישיים ברמה (ובמחיר) גבוהים. התערוכה קטנה אך אני מצאתי אותה מעניינת ולעיתים מדהימה ביופייה.
אבישי ארליך
