ב-11 וב-12 במארס נפגשו ברומא נציגים של תנועות ומפלגות שמאל מרחבי אירופה כדי לגבש ולהציג את "תכנית ב'" – אלטרנטיבה דמוקרטית וסוציאליסטית לאיחוד האירופי. הכנס התקיים באולם בו נחתם לפני שישים שנה "הסכם רומא", אשר סלל את הדרך להקמת מנגנוני האיחוד האירופי. הכנס היה תגובת נגד ל"מסמך הלבן" של נשיא הנציבות האירופית ז'אן–קלוד יונקר, שפורסם לאחרונה, בו נוסחו חמישה תרחישים שונים לעתיד האיחוד האירופי.
חברי איגוד עובדי התחבורה בריטיים משתתפים בהפגנה בפאריס נגד הפרטת הרכבות באירופה (צילום: מורנינג סטאר)
בכנס, שנערך בחסות גוש מפלגות השמאל בפרלמנט האירופי, הכולל ממפלגות קומוניסטיות ועד מפלגות הנמצאות מעט משמאל לסוציאל–דמוקרטים ולירוקים, נפגשו ודברו דמויות בולטות בשמאל האירופי כמו המועמד לנשיאות צרפת ז'ן לוק מלנשון ויו"ר בית הנבחרים של יוון לשעבר זואי קונסטאנטופולו. היה זה הכנס הרביעי מסוגו שנערך מאז כניעת ממשלת סיריזה ביוון למוסדות ההון האירופיים ב-2015 – רגע משבר מובהק עבור השמאל האירופי. מאז הכניעה, רבים בשמאל ברחבי היבשת מבקשים לתכנן ולהיאבק למען תכנית אלטרנטיבית, או "תכנית ב'", לתכתיבי הנהגת האיחוד.
משבר הניאו–ליברליזם האירופי
בקרב מגוון הדוברים בכנס התגבש קונצנזוס רחב למדי לפיו האיחוד האירופי ומוסדותיו הם באופן מהותי ויסודי פרויקט ניאו–ליברלי ואנטי–דמוקרטי. גם ממשלות סוציאל–דמוקרטיות, כמו זו בצרפת תחת פרנסואה הולנד וזו באיטליה תחת מתאו רנצי, תומכות ללא היסוס במדיניות צנע המתאכזרת למעמדות העממיים. מנגנונים כמו "הסכמי היציבות", שליטת הבנק האירופי בשער הריבית באיחוד ועקרונות השוק החופשי הטבועים באמנות מאסטריכט וליסבון מעידים על תהליך ריקון יסודי מתוכן של ההישגים הדמוקרטיים והחברתיים שגובשו ביבשת לאחר הבסת הפאשיזם. המערכת הזאת רומסת כל ניסיון למתן את כוחם של ההון ושל הקונצנזוס הניאו–ליברלי. כמו כן הוסכם שיש לדחות את הניתוחים לפיהם המאבק הוא בין העמים באירופה, בין צפון ודרום או מזרח ומערב, שכן המדיניות הנוכחית היא הדוחקת לתחתית את רוב השכבות החברתיות בכל מדינות אירופה לטובת ההון. על רקע המשברים הפוקדים את היבשת, גם השליטים מבינים שסדר הדברים הנוכחי לא יישאר על כנו. דוברים רבים בכנס התייחסו לניסיונות הנוכחיים של השלטונות באירופה לעצב מחדש את האיחוד, ובראשם – "המסמך הלבן" של נשיא הנציבות האירופית יונקר, המציב מתווי דרך לרפורמה באיחוד. כל חמש ההצעות שמנה יונקר, הדגישו הדוברים, נועדו להעמיק את שליטת ההון ואת מדיניות הצנע, כמו גם להאיץ את המיליטריזציה של האיחוד, ואינם מהווים פתרונות בני קיימא למשבריו הפוליטיים והכלכליים. למעשה, ממש עכשיו מנסה האיחוד לקדם הסכמי סחר חדשים, TTIP עם ארה"ב ו–CETA עם קנדה, אשר יציבו את התאגידים מעל לכל פיקוח או לחקיקה מצד ממשלות נבחרות.
דוברים רבים הדגישו, כי על השמאל להיאבק לא רק בכוחות הפוליטיים של הממסד האירופי, אלא גם בימין הניאו–פאשיסטי העולה בכל היבשת. לפי הניתוח של תנועות השמאל, הימין הקיצוני הוא סכנה אמתית וממשית, אשר הממסד הליברלי והמרכז הפוליטי לא מצליחים לעצור אותו. המדיניות המנוכרת והאליטיסטית של מפלגות הממסד מגינה על הסטטוס קוו בזמן שרמת החיים של רוב תושבי האיחוד מידרדרת בקצב מהיר – זו הדינמיקה התורמת לעליית הפופוליזם הימני קיצוני. לכן, רק בכוחם של כוחות השמאל העקבי לגבש ולקדם קו פוליטי חלופי לימין ולממסד, אשר יבטא את האינטרסים של המעמדות העובדים, ולכן הם המסוגלים לתת תשובה לסכנת הימין הניאו–פאשיסטי. לשם הדגמה – אחד הדוברים האיטלקים הגיע לכנס ברומא עם זרוע חבושה, לאחר שהשתתף במהלך סוף השבוע בהדיפת אנשי תנועת הימין הגזענית ״הליגה הצפונית" מנאפולי בהפגנה של כוחות השמאל המקומי.
מה יש לעשות? תשובות חלקיות
למרות הסכמות רבות בניתוח הבעיות והסכנות הקיימות, בכנס לא התגבשה תשובה ברורה לשאלה האסטרטגית של צורת המאבק העתידית של השמאל ביבשת. כמה דוברים הדגישו את חסרונם של מנגנונים, המסוגלים לגבש ולהוביל אסטרטגיה מתואמת ברמה האירופית, שתניע מפלגות, איגודים ותנועות חברתיות. אך בכל זאת הוצגו מספר הצעות קונקרטיות יותר. פאולו פררו, נציג מפלגת ההתחדשות הקומוניסטית האיטלקית (ריפונדציונה) דיבר על היוזמה של מפלגת השמאל האירופית להקים גרסה אירופית של "פורום סאו פאולו" של תנועות השמאל באמריקה הלטינית. ראש עיריית נאפולי וחברי מועצות עיר שמאליות מספרד נמנו עם הנציגים ששמו דגש ביכולת של שלטונות מוניציפאליים שמאליים להתחיל לבנות אלטרנטיבה, וזאת באמצעות סירובם לקבל את המדיניות של האיחוד והממשלות המרכזיות. דוגמאות לפעילויות ברמה זו הן מתן הגנה לפליטים מפני המשטרה, סירוב עיקש לבצע הפרטות ופיטורים, החרמת דירות מהבנקים לטובת דיור ציבורי, ובניית מנגנוני דמוקרטיה השתתפותית, כחלק מהמאמץ להעצים תנועות התנגדות עממיות ברמה המקומית. אך שינוים אלה לא יחזיקו מעמד ללא מאבק ציבורי ושל האיגודים ללא הרחבת ההתנגדות.
באי הכנס הסכימו כי כדי לעמוד באתגרים הנוכחיים, על השמאל לגבש חזון ברור שיקרא תיגר על תפיסת העולם השלטת של הימין. אולם, למרות התקדמות משמעותית סביב ניסוח תכנית משותפת, אין עדיין הסכמה בכל ההיבטים שלה. לדוגמא, למרות שהיו דוברים שהדגישו את הנחיצות של מדיניות שוויונית יותר ושל חזרה לחוקות הסוציאל–דמוקרטיות שקדמו להסכמי הסחר של האיחוד, מספר כלכלנים מרקסיסטים טענו שפתרונות קיינסיאניים אינם בני יישום באיחוד האירופי ואינם מספיקים להתמודדות עם המשבר הנוכחי. רבים ציינו כי הרעיון האירופי והאינטרנציונאליסטי איננו בבעלות הבלעדית של מוסדות האיחוד. ברוח זו, נציגים של Diem25, התנועה שהקים שר האוצר היווני לשעבר יאניס וארופקיס, הדגישו את היוזמה שלהם להקים מפלגה ותנועת התנגדות פאן–אירופית. מן העבר השני, דוברים כמו הכלכלן וההוגה היווני קוסטאס לפאביצאס, הדגישו שאינטרנציונאליזם מתחיל במאבק פטריוטי למען האינטרסים של העם – מאבק אשר מוביל להכרה באינטרסים המשותפים של כלל העמים. בנוסף, דוברים שונים ניסחו את חזון המאבק במדיניות האיחוד האירופי תוך הדגשת תפיסות שונות הכוללות "בנייה מחדש מהיסוד" ו"שינוי יסודי" של האיחוד, ועד לדרישה ליציאה חד–צדדית מהסכם המטבע המשותף.
לשמור על עמדה מרדנית
למרות השאלות הפתוחות, לאורך כל הכנס הדהדה שוב ושוב התעוזה למרוד: הזכות והחובה של ממשלות, מועצות מקומיות ותנועות חברתיות למרוד במדיניות הצנע, במנגנונים האנטי–דמוקרטיים של האיחוד ובחוקים המקדשים את הזכויות הכלכליות של ההון. הקהל הריע במיוחד לקריאתה של יו"ר בית הנבחרים של יוון לשעבר קונסטאנטופולו, שאמרה כי מול המדיניות הנפשעת של המוסדות האירופיים כלפי יוון צריך לומר בבירור שעל עמי אירופה לא לנהל משא ומתן עם המדכאים – אלא להיאבק בהם.
המזרח התיכון לא הוזכר רבות בכנס. נמתחה ביקורת קשה על ההסכמים לדיכוי פליטים שנחתמו עם ממשלות טורקיה ולוב, והובע מסר חד של תמיכה וסולידריות עם המאבק של חברי מפלגת העמים הטורקית (HDP) נגד מעשי הדיכוי והרדיפה הפוליטית מצד ממשלת ארדואן. מסקנות הכנס רלוונטיות למאבק השמאל בארץ: ממשלות אירופה אינן התקווה לפתרון בעיותינו בישראל ובפלסטין הכבושה. לאיחוד ולשליטיו אין עניין בקידום שלום, צדק, דמוקרטיה וזכויות אדם. הממשלות האירופיות אינן בעלות בריתנו והן לא יצילו אותנו מעצמנו. אין תחליף למאבק עיקש, קשה ומורכב המוטל עלינו, כמו על כוחות השמאל במדינות אירופה עצמן, להוביל במלוא האחריות את העמים בתוכם אנו חיים.
עמרי עברון, רומא
