הכלכלן שגיא ינקו, שבעבר היה מנהל האגף לכלכלה וחברה בהסתדרות, פרסם לאחרונה (12.8) טור דעה ב-"דה מרקר", תחת הכותרת "לא להיאבק בעוני על-ידי מימונו". הוא משלם אומנם מס שפתיים לתביעות חברתיות, דוגמת העלאת שכר המינימום ל-60% מהשכר הממוצע במשק והעלאה של דמי הביטוח הלאומי שמשלמים המעסיקים. אולם זה רק מסך עשן לדרישתו המרכזית, שהיא: "הפסקת פיזור קצבאות ותמיכות ביד רחבה לכל דורש ומקורב".
ינקו רומז לוועדת אלאלוף למלחמה בעוני בישראל, שהגישה לפני חודשיים את המלצותיה, בתום שמונה חודשי עבודה, ושולל את מסקנות הוועדה: "באחרונה נשמעו במחוזותינו המלצות לטיפול בבעיית העוני באמצעות תקציבי ענק מכספי הציבור. לא רק שזהו רעיון בזבזני למדי, אלא שהוא שגוי בעיקרו… הוצאה של מיליארדי שקלים מתקציב המדינה, שכל תכליתה הקטנה קוסמטית של שיעורי העוני היחסי, אין בה אלא רק להנציח את העוני האמיתי".
ביחס למתן קצבות, דוגמת קצבות ילדים, הוא כותב כי "תוספת של כמה מאות שקלים למשפחה הענייה" רק תשמר את העוני, "משום שאין בטיפול הסתמי הזה כדי לשנות תפישות עולם ודפוסי התנהלות חסרי אחריות". כלומר, שגיא ינקו – המגדיר עצמו "כלכלן חברתי" – מקבל את הנחות היסוד של הימין, כי מי שעני אשם בעוני של עצמו. לשיטתו, עוני הוא ביטוי ל-"חוסר אחריות" ול-"תפישת עולם", ולא למציאות חברתית אובייקטיבית, בה יותר ויותר עובדים מתקשים לגמור את החודש, או בכלל למצוא עבודה.
"יש לבטל את כל הקצבאות וההקצבות לאנשים שיכולים לעבוד" מציע ינקו. ביטול קצבות הילדים הוא צעד חיובי, לשיטתו, שאם ילווה בצעדים מתקדמים, דוגמת יום חינוך ארוך, יוכל "לחלץ אותו [את הילד העני] מתרבות העוני של משפחתו".
מפליא שמדיניות כזו מוצעת על-ידי מי שבעבר היה ממוביליה של ההסתדרות, הארגון המרכזי של העובדים בישראל. לא רק האופי ההרסני מבחינה חברתית של הצעדים אותם הוא מציע, אלא גם השפה והניסוחים בהם הוא משתמש מלמדים, כי מי שהיו אמורים לעמוד בחוד החנית של המאבק במדיניות הצנע ובניאו-ליברליזם, בוחרים לצאת מנקודת המוצא הרעיונית של בעלי-ההון.
א"ו
