סוף עידן טראמפ הוא דבר טוב. דונלד טראמפ מינה "מכסחי איגודים" קנאים במועצת יחסי העבודה הלאומית ואנשי ימין קיצוני במערכת המשפט הפדרלית. הוא הכפיל את מתקפות המל"טים בתימן והוביל את ארה"ב אל סף מלחמה עם איראן. הוא אסר על מוסלמים להיכנס למדינה והפריד משפחות מהגרים מילדיהן.
"קמפיין האזרחים העניים" נגד דונלד טראמפ שנערך בשנה האחרונה במדינת פלורידה בארה"ב (צילום: פיפלס וורלד)
אם אי פעם הצדיק ניצחון של הרע במיעוטו חגיגה סוערת – היה זה הניצחון של ביידן על טראמפ. אבל לאחר שנתפכח מעט משכרון הניצחון, ראוי שנזכור כי גם הרע במיעוטו עלול להתגלות כאויב נחוש של מעמד העובדים. לממשל ביידן לא מגיע קורטוב של אמון, והשמאל לא צריך לחכות אפילו יום אחד לפני שיתייצב באופוזיציה לממשל זה.
טענה זו עלולה להיראות מופרזת. אחרי הכל, באתר האינטרנט של קמפיין ביידן/האריס כתוב בבירור שהנשיא הנבחר רוצה לבטל את שכר הלימודים בקולג'ים הקהילתיים, לגבש ביטוח בריאות ציבורי שיתחרה בחברות הביטוח הפרטיות, ולחזק את איגודי העובדים באמצעות רפורמה שתקל על התאגדות במקום העבודה. אין להכחיש כי הרפורמות המובטחות באתר של ביידן ישפרו את חייהם של מיליוני עובדים. הבעיה היא שקשה להתייחס להבטחותיו של ביידן ברצינות.
ג'ו ביידן נבחר לראשונה לסנאט בשנת 1973. הוא שמר על מושבו בסנאט עד שנבחר לסגן הנשיא של אובמה בינואר 2009 – תפקיד בו כיהן עד ינואר 2017. לכן ישנו ברשותנו שפע ראיות מ-47 שנות פעילותו הפוליטית של ביידן, שבכוחן להעיד מי הוא ואלה אינטרסים הוא מייצג.
לדוגמא, אתר הקמפיין של ביידן מגנה את מדיניות הכליאה ההמונית בארצות הברית, וטוען שמטרת בתי הכלא צריכה להיות שיקום ולא ענישה. עוד הוא מתנגד לכליאה על רקע שימוש בסמים, ומצהיר שיש להפחית את מספר האסירים בארה"ב. אולם בחינה שטחית ביותר של פעילותו של ביידן כסנאטור תגלה, שהוא היה במשך עשורים אחד הקולות הבולטים ביותר למען הגברת האכיפה ולמען החמרת הענישה הפלילית.
אתר האינטרנט של ביידן כולל כמו–כן תוכנית, אותה אימץ מיריבתו בפריימריז אליזבת' וורן, שתקל על שמיטת חובות באמצעות פשיטת רגל. אולם כסנאטור היה ביידן אחד התומכים העיקריים בחוק פשיטת רגל כה קשוח ואכזרי, שאפילו דמוקרטים ממרכז המפה הפוליטית התנגדו לו.
לא קשה למנות עוד סתירות מסוג זה בין הבטחות הקמפיין של ביידן לבין הרקורד שלו כסנאטור (גם הרקורד של סגניתו קמאלה האריס אינו טוב בהרבה, למרות טענות הזויות המתארות אותה כאחת הפרוגרסיביות בחברות הסנאט). אבל ישנם עדיין המקווים, כמו ברני סנדרס, שביידן יהיה "הנשיא המתקדם ביותר מאז רוזוולט".
מבחינה תיאורטית, אפשר שביידן המיר את השקפותיו והחל להתנגד לאינטרסים אותם שירת כל חייו. דברים מסוג זה מתרחשים מדי פעם. הבעיה עם תזה זו היא שעד ממש לאחרונה התנהג ביידן כמו עצמו הישן. ביוני 2019 התחייב ביידן בפני קהל של תורמים עשירים שלא "יעשה דמוניזציה" לעשירים, ש"רמת החיים" של איש מהם לא תיפגע תחת נשיאותו, וכי "שום דבר לא ישתנה מן היסוד". במארס 2020, בעיצומה של מגיפת הקורונה אמר ביידן בראיון כי אם יחוקקו שני בתי הקונגרס חוק ביטוח בריאות אוניברסלי, הוא יעצור אותו באמצעות הטלת וטו נשיאותי. התבטאויות אלה אינן מעידות, בלשון המעטה, על אדם שהשתנה.
רק לפני שבועיים דיווחו כמה כלי תקשורת כי צוות המעבר של ביידן מעוניין למנות רפובליקנים למשרות בכירות בקבינט. בין השמות שעלו היו צ'רלי דנט, חבר קונגרס לשעבר שהפך לוביסט של חברות ביטוח ושל תעשיית התרופות, ומושל אוהיו לשעבר ג'ון קסיץ', הידוע לשמצה כאויב של איגודים מקצועיים.
לפי גישה ריאליסטית יותר, בעמדות ביידן לא חל מהפך והוא עדיין אותו אופורטוניסט שהיה במשך כל הקריירה שלו. אלא שהזמנים נשתנו. ביידן הציג עמדה קשוחה נגד הפשיעה כשזו הייתה עמדה פופולרית, ועכשיו הוא מתנגד לכליאה המונית משום שעמדה זו הפכה פופולרית. הוא התאכזר לעניים שניסו להכריז על פשיטת רגל ב-2005, כשרטוריקה מוסרנית בדבר "אחריות אישית" הייתה באופנה, אבל כעת המפלגה נעה שמאלה והוא נע יחד עמה. כיוון שלביידן אין עקרונות משל עצמו, הוא ישחה עם הזרם – וכעת הזרם הוא הפרוגרסיבי.
זה בקווים כלליים המסר שבאמצעותו ניסה קמפיין טראמפ להפחיד את תושבי הפרברים השמרנים: למרות הקריירה שלו כאיש מרכז שמרני וידידותי לבעלי ההון, כעת משמש ביידן בובה בידי ברני סנדרס והאגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית.
ישנן לפחות שלוש סיבות לא להשתכנע בנכונותו של טיעון זה. ראשית, כאשר פוליטיקאי מתנהג בצורה מסוימת במשך עשורים והופך את עורו בפתאומיות לפני הבחירות – זה חשוד. שנית, למרות ההתעוררות החשובה באגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית שהתקבץ סביב ברני סנדרס, הטענה שהמפלגה "נעה שמאלה" היא הפרזה חמורה. בקרב מאות הדמוקרטים בקונגרס ישנם פחות מעשרה החברים ב"וועידה הדמוקרטית הסוציאליסטית". לבסוף, אין צורך לנחש מה יקרה בכהונה של נשיא מלב הממסד הדמוקרטי שמבטיח הבטחות שמאליות–פופוליסטיות בקמפיין הבחירות. כבר היינו בסרט הזה: ממשל אובמה.
כלום אובמה אכן לא התכוון לרפורמות שהציע? אולי כן ואולי לא. הבעיה האמיתית היא שגם אילו היה מעוניין באמת ובתמים לממש את הבטחותיו המתקדמות, כל ניסיון רציני לעשות כן היה נתקל בהתנגדות עיקשת של ההון. אבסורדי לצפות מאנשי ממסד כמו אובמה וביידן לשרוף את גשריהם לתומכיהם הגדולים ביותר. אפילו נשיא בדמותו של סנדרס יהיה מסוגל להתגבר על ההתנגדות של "הכסף הגדול" רק על כתפיה של תמיכה מצד תנועה עממית בשטח. אך הסיכוי שביידן יסתמך על תנועה כזו ויוביל אותה לניצחון שואף לאפס.
אנחנו יודעים כיצד זה נגמר בפעם הקודמת: ממשל אובמה/ביידן הפציץ חתונות בפקיסטן, רדף את אדוארד סנודן ברחבי העולם וניצח על עלייה מתמדת באי–השוויון הכלכלי בארצות הברית. הממשל דיכא את תנועת "אוקיופיי" האנטי–קפיטליסטית שפרצה ב-2011 וניהל מערכה שקטה אך אפקטיבית נגד איגודי המורים.
הלוואי שסרט ההמשך יהיה שונה. הלוואי שאתבדה. אבל איננו יכולים להתבסס על הנחה אופטימית מעין זו. כפי שאומר הפתגם: רימית אותי פעם אחת – זו אשמתך. רימית אותי פעמיים – זו אשמתי.
בן ברגיס
