מערכת הבחירות אינה מבשרות טובות. במהלכה, מפלגות הממסד לא עסקו בבעיותיה המרכזיות של ישראל – בראש ובראשונה בגזענות, שאחד מביטויה הבולטים הוא "חוק הלאום" הידוע לשמצה.
לעומת זאת, בלטו מפלגות בימין הקיצוני כגון איחוד מפלגות הימין, הימין החדש וזהות שמצאו זמן ומקום כדי לפתוח במערכה מרוכזת נגד מדיניות הרווחה, נגד התארגנות העובדים ונגד זכות השביתה.
כרזות של הימין הגזעני בשוודיה: "השוודים ראשונים"
הניאו–ליברליזם של בנימין נתניהו "קטן" על מפלגות אלה, שאינן מסתירות את הערצתן לשיטה הקפיטליסטית, אבל בגרסה אכזרית ונצלנית ביותר (ליברטריאניזם). לפי הליברטריאניזם, כל מדיניות רווחה, ולו הצנועה ביותר, היא "פגיעה במנגנוני השוק".
זרמים ימנים קיצוניים מסוג זה פורחים בצלו של המשבר הקפיטליסטי העולמי, שהחל לפני יותר מעשור בארה"ב. קפיטליזם זה אמור לפעול לפי אמירה הצה"לית הידועה – "מה שלא הולך בכוח – הולך ביותר כוח". עמדות כאלה פרחו בעבר באירופה ובארה"ב בעקבות המשבר הקפיטליסטי בשנות ה-30 של המאה שעברה. הן תרמו לצמיחת תופעות רצחניות כגון הנאציזם והפשיזם.
על גזענות וניצול קפיטליסטי
אבל בשונה מהמתחולל כעת במדינות בהן שולט הימין הקיצוני והגזעני (הונגריה, ברזיל, או איטליה), ישראל היא "אור לגויים". כלומר, בישראל הימין תמיד נמצא צעד אחד לפניהן. כך, למשל, ב"חוק הלאום" הגזעני.
רבות נכתב ב"זו הדרך" על יסודות החוק, שבנימין נתניהו שב ו"אישר" את עקרונותיו במהלך כל מערכת הבחירות שהסתיימה השבוע.
מעט, לעומת זאת, נכתב על התשתית שמעניק אותו חוק כדי לפגוע במעמד העובדים, לפלג אותו למרכיביו, ולחסל את מדיניות הרווחה – כל מדיניות רווחה: קצבאות ילדים, מערכת הבריאות הציבורית או חינוך ציבורי.
כאמור, אחת ממטרותיו של חוק הלאום היא לפלג למרכיביו את מעמד העובדים הישראלי הכולל יהודים, ערבים ומהגרים. זה לא חדש. קרל מרקס תיאר את מנגנון זה עוד בשנות ה-80 של המאה ה-19 באומרו, שהקפיטליזם הבריטי עושה כל שביכולתו כדי לסכסך בין שתי הקבוצות הלאומיות שהרכיבו את מעמד העובדים הבריטי, האנגלים והאירים.
מאמץ מפלג זה, שלא נעשה כאמצעות חוק כמו בישראל, תרם להגברת הניצול של מעמד העובדים כולו – על כל מרכיביו, ותרם רבות להמשך כיבושה של אירלנד.
האפרטהייד נגד מדיניות הרווחה
כיוון שהאפליה בישראל מעונגת עתה בחוק יסוד, במדינה בה אין חוקה המבטיחה זכויות אזרחיות וחברתיות בסיסיות, קל יהיה לעשות שימוש בכלי זה כדי לפגוע ברווחת אזרחיה.
נתניהו והימין כולו למודי ניסיון. שר האוצר בנימין נתניהו הוביל החל ב-2003 מדיניות קפיטליסטית תקיפה, שכללה הפרטות רבות ופגיעה קשה מאוד במדיניות הרווחה, שבמרכזה: קיצוץ חריף בקצבאות הילדים, הקשישים, הנכים והאימהות החד–הוריות. כתוצאה מכך גדלו שיעורי העוני ואי–השוויון.
אך מדיניות זו המיטה על מנהיג הליכוד דאז נתניהו למפלה הקשה ביותר בתולדות התנועה. בבחירות לכנסת ה-17, שנערכו במארס 2006, השיג הליכוד 12 מנדטים בלבד. זה היה אובדן קולות חסר תקדים, בייחוד במקומות שנחשבו "מבצרי הימין" ובהם התגוררו אוכלוסיות מוחלשות.
הלקח שנלמד ברור: לא פוגעים חברתית ב"בייס". יש דרכים נוספות ויצירתיות יותר כדי לקדם מדיניות קפיטליסטית קיצונית. כך למשל, באמצעות "חוק הלאום" ניתן להפריד בין "זכאים" (היהודים) ל"לא–זכאים" (הערבים), או לקבוע רמות שונות של שירותים, הטבות וקצבאות בהתאם לשיוך הדתי או הלאומי. נשמע מופרך? האם אפשר לעשות זאת בישראל?
זו בדיוק מדיניותן ואלה בדיוק הצעותיהן של קבוצות הימין הקיצוני ברחבי אירופה. אפילו במדינות סקנדינביה, המוגדרות "מדינות רווחה", הניאו–פשיסטים (בניגוד לשמרנים) אינם דורשים את ביטול מדינת הרווחה כי אם שימורה עבור "בני ארצם" בלבד.
זאת תוך שלילת אותן זכויות חברתיות מ"זרים". יצוין שלדידם "זרים" אינם רק מהגרי עבודה או פליטים, אלא גם בעלי אזרחות של אותן מדינות "ששורשיהן אינם אירופיים".
האם אפשר ליישם זאת בישראל? כמובן. בישראל הייתה נהוגה בעבר הפרדה על רקע לאומי במתן קצבאות או שירותים, למשל: קצבאות הילדים. המוסד לביטוח לאומי משלם קצבאות ילדים למן 1959. תחילה שולמו הקצבאות למשפחות שלהן יותר מארבעה ילדים; המטרה הייתה לתמרץ את הגידול הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית. ממשלת מפא"י החליטה ב-1965 להוסיף את "קצבת ילדי עובדים" (קי"ע) מהילד הראשון ועד לילד השלישי בתנאי שמדובר במשפחות של שכירים.
בראשית שנות ה-70, בעקבות ביקורת על הסכום הנמוך של הקצבה, החליטה הממשלה להגדילה. אך הגידול הוחל רק על משפחות בהן יש או היו משרתים בצבא (קי"צ). רק ב-1975, 27 שנה לאחר קום המדינה, הונהגו קצבאות המוגדרות "אוניברסאליות" לכלל הילדים. יחד עם זאת, משפחות שבהן משרתים או שירתו בכוחות הביטחון המשיכו לקבל תוספת לקצבה.
ב-1985, ובעקבות כניסת ישראל לעידן הניאו–ליברלי, שונתה שוב המדיניות וקצבאות ניתנו על בסיס "מבחני הכנסה". כלומר, צריך היה להוכיח מסכנות כדי להיות זכאי לגמלה חברתית זו. רק ממשלתו של יצחק רבין ביטלה ב-1994 את קצבאות יוצא צבא ולראשונה הונהגו קצבאות אחידות עבור כלל הילדים – בלא קשר לשירות בצבא. כיום, כפי שפורט במאמר לעיל, נשקפת סכנה מוחשית לאוניברסליות זו של קצבת הילדים.
אך דרך "מתוחכמת" מוצעת זו, של הפרדת מתן שירותי חברתיים על פי מוצא, אינה מותירה את מדיניות הרווחה על כנה. ברגע שקבוצה מהאוכלוסייה מודרת משירותים או מקבלת סיוע מופחת – חל באיטיות אך בהתמדה כרסום בכלל הקצבאות והשירותים החברתיים. במילים אחרות, המטרה של ממשלת הימין היא למוטט את מדיניות הרווחה, לרבות חוקי עבודה, חוק שכר המינימום, הקצבאות, הבריאות הציבורית, מערכת החינוך ועוד.
אפרים דוידי
