יום הזיכרון לשואה ולגבורה יצוין מחר (שלישי) יום זה הוא רב משמעות עבור רבים, בהם ניצולי השואה שעודם עמנו וקרובי משפחתם. אך גם אנשים שאין להם קשר משפחתי ישיר לשואה רואים לנכון לציין את זיכרון האירוע מחריד הזה במהותו ובהיקפו.
רופאי הצבא האדום בודקים את ניצולי אושוויץ יממה לאחר שחרור המחנה על יד חיילי צבא ברה"מ (צילום ארכיון: זו הדרך)
יום השואה הוא גם הזדמנות להרהר בשאלה, מהו האירוע אותו אנו מציינים, ומדוע עלינו לציין אותו. זיכרון השואה כפי שמקדמת אותו הממשלה בטקסים בבתי הספר (לפחות בימים כתיקונם), בטקסים הממלכתיים, באירוע במוזיאון יד ושם, בתקשורת ובמרחבים אחרים, מבוסס על תפיסה צרה ובעייתית של האסון שהתרחש על אדמת מזרח אירופה לפני כשמונים שנה. אין ספק שקורבנותיה העיקריים של מדיניות הרצח ההמוני המכוון של הנאצים היו היהודים. ואולם, הסיפור שמספרת מדינת ישראל מנתק באופן מלאכותי את שואת יהדות אירופה מפשעיו האחרים של המשטר הנאצי – כלפי צוענים, בעלי מוגבלויות, הומוסקסואלים ומתנגדי משטר, קומוניסטים ברובם. כמו כן מתעקשת הממשלה לייחד את השואה ממקרים אחרים של רצח עם במהלך המאה ה-20, כגון שואת העם הארמני ורצח העם ברואנדה.
התעקשות זאת נובעת מהחשש פן ירגישו חלילה אזרחי ישראל היהודים סולידריות עם בני עמים אחרים, וזאת על בסיס תפיסת עולם הומנית ורחבה. הרי אין דבר המפחיד את ממשלת נתניהו יותר מאשר סולידריות ושותפות בין עמים שונים, במיוחד בין יהודים לערבים. לכן מקפידים מנגנוני המדינה לנצל את יום השואה כדי לתאר את העולם כמחולק לשתי קבוצות בלבד: יהודים ושאינם יהודים. מי שאינם יהודים נתפסים כאיום קיומי נצחי. לפי המיתוס הרשמי המטופח בקפידה, ורק מדינת ישראל מיליטריסטית ואגרסיבית מסוגלת להגן על העם היהודי מפני האחרים. כך מתחזקת ממשלת ישראל בקרב אזרחיה היהודים הלוך רוח מתקרבן ומתבודד ומצדיקה את הכיבוש. הממשלה פועלת בשיטתיות לשכנע את הציבור הישראלי שיש להשקיע את תקציב המדינה בדיכוי הפלסטינים במקום בשירותי חינוך ורווחה ובמערכת הבריאות, זו אשר בנחיצותה ובהזנחתה אנו מבחינים בימים אלה ממש.
כל מי שמעז להצביע על לקחים אפשריים אחרים שניתן ללמוד מהשואה – למשל, להיכן מוביל הפשיזם הגזעני ומדוע יש להיאבק בו גם כיום, כאשר הוא גובר בישראל ובעולם – מושתק מיד בטענה ״אסור להשוות״, ולעתים אפילו מואשם באנטישמיות ובזילות השואה. אולם פוליטיקאים ישראלים ימניים רבים, ובראשם בנימין נתניהו, מקפידים להשוות בכל הזדמנות את ״האיום הקיומי״ התורן להיטלר ולנאצים. הם נוקטים דרך זו בין אם מדובר באיראן, בחיזבאללה, או בפלסטינים. נתניהו אף הגדיל לעשות והעליל, ללא בדל של ראיה היסטורית, כאילו היו אלה הפלסטינים שהגו את השמדת היהודים ולא הנאצים. זו זילות השואה לשמה. אך כאשר נתניהו מנצל בציניות את טקס יום השואה הממלכתי לצרכיו הפוליטיים הצרים, לפתע נעלם לפתע הציווי ״אסור להשוות״.
אני סבור כי המשמעות הצרה והלאומנית המיוחסת ליום השואה אינה רק שגויה ומקוממת, אלא מסוכנת ממש.
אני סבור שזו חובתנו המוסרית כבני אדם לערוב לזכיותיהם ולשלומם של בני האדם באשר הם, ללא קשר לשיוך אתני, מין, דת או נטייה מינית. ההשקפה הצרה, המבחינה אך ורק בין יהודים ללא יהודים, מעוורת. היא מאפשרת להתעמר בפליטים חסרי כל שברחו מטבח, ואפילו לנסות לשלחם חזרה למדינות מהן ברחו. היא מאפשרת לממשלה לבצע מדיניות של טיהור אתני במזרח ירושלים, של גזל ודיכוי בגדה המערבית, ושל כליאת כלל תושבי עזה באמצעות מצור אכזרי.
חמור מכל הוא החשש, שקוצר ראייה זה יעוור אותנו אם תתרחש האפשרות האיומה של רצח עם נוסף בימי חיינו. האם נושיט יד ונסייע לקורבנות, או שמא נעצום עינינו ונעמוד מנגד?
לכן חשוב מאוד להתגבר על קוצר הראייה הלאומני שכופה עלינו השלטון, ולכלול בין הנושאים של יום השואה גם את המאבק הנמשך בפשיזם ובגזענות בכל מקום בו הם נחשפים, את הסולידריות והשותפות בין העמים ואת הדאגה לפליטים. הדרך הראויה ביותר לכבד את זכר הנספים היא להיאבק בכל כוחנו כדי למנוע שפשעים כה מחרידים יתרחשו שוב.
אורן פלד
