בסביבה בה גדלתי לא היו קוראים רבים ל"זו הדרך". כולנו התבדחנו על חשבונו, וגם על חשבון "קול העם" הישן עוד יותר. עוזי בורשטיין המנוח החתים אותי על העיתון לפני עשרות שנים, ומאז הוא הגיע ביעילות רבה לכל הבתים והדירות שעברתי בדרך נדודים ארוכה. פעם עבדתי בשגרירות ישראל בלונדון והקונסול, איש חביב בשם שמעון אביזמר, היה מקדים את שאר העובדים כדי לקבל את "דבר". הוא התלוצץ לעתים על חשבון עצמו ואף אמר: "אם לא אקרא את 'דבר' לא אדע מה לחשוב". גם אני התחנכתי על "דבר". אבל העיתון  הזה, וגם "על המשמר" של מפ"ם, גוועו כבר לפני שנים רבות. "זו הדרך" הצנוע המשיך ללכת בדרכו הרעיונית והעיתונאית ועדיין מלווה אותנו עד עצם היום הזה.

רק אנשים מעטים מסוגי, שהגיעו מהסוציאל-דמוקרטיה אל המרקסיזם, הפכו קוראים מושבעים של "זו הדרך". ממה נפשכם: בעשור השני של המאה ה-21 מופיע עיתון אנטי-ממסדי שאין בו מדור רכילות או מדור ספורט, ושאינו נכנע לשום גחמה בורגנית. הוא נקט עמדות מדיניות נכונות ואמיצות, לא התחנף לדעת הקהל (אפילו לא להלוך הרוחות התל-אביבי), והביא מידע על הנעשה במפלגות קומוניסטיות בכל רחבי העולם. לעתים קרובות מאוד טרחו העורכים למעננו, ותרגמו מאמרים של הוגי דעות סוציאליסטיים לא רק מאירופה, אלא גם מארצות ערב ומאפריקה. זה היה צוהר חשוב לעולם אחר. כמעט כל חדשות החוץ בתקשורת הישראלית הן מוטות. במקרה הטוב מעלים דעות ומידע ליבראלי-אמריקאי; במקרה הגרוע מצוטטות כתבות שמרניות ואימפריאליסטיות.

"זו הדרך" הוא אלטרנטיבה לעמדות האלה, ובזכותו יכולנו לקרוא גם בעברית מאמרים שהתנגדו למלחמות התוקפניות נגד עיראק, למשל, או להפיכה בהשראת ארצות הברית בצ'ילה של סלבדור איינדה (1973).

מעניין שדווקא העיתון הזה, כביכול שמרני מאוד בצורתו ובסגנונו, היה מקורי וייחודי בבחירת המידע והפרשנות שהוא פרסם. ככל שישראל התקרנפה והלכה ימינה, כך הפך "זו הדרך" לצוק האיתן האמיתי של השמאל הרדיקלי שלנו. קיים כמובן גם ההיבט האוניברסאלי: לעומת הקרתנות האווילית של העיתונות הממסדית, הרואה בנאומיו ההיסטריים של בנימין נתניהו אור לגויים, ידע "זו הדרך" להמחיש אלמנטים אחרים בפוליטיקה ובתרבות הבינלאומית. העיתון ידע להילחם באנטישמיות מתוך פרספקטיבה אנטי-גזענית, ובכלל ידע לחנך את קוראיו מבלי לשגות בכתיבה דידקטית. בעבר, התמיכה המוחלטת בברית המועצות מנעה כתיבה שקולה יותר על המדיניות המעצמתית והכלכלית של מוסקבה, אבל בכל זאת העניקה לנו מימד של איזון חשוב להסתה שרווחה בישראל. אחרי המהפך בגוש הסובייטי, נטה "זו הדרך" לשפוט את התהליכים לגופם, ובכך ספג את המפלה בזירה העולמית, מבלי לאבד את הערכים החשובים כל כך של הסוציאליזם. מאז שנת 1991 הפכה המדיניות הבינלאומית לחד-קוטבית, ומנוהלת ביד זדונית, אכזרית ותאוות בצע בידי ההון הגדול ומשרתיו בוושינגטון. גם אז ידע "זו הדרך" להבדיל בין ברק אובמה לבין אויביו, כולל נתניהו, ולנתח את האירועים בפוליטיקה האמריקאית באיזמל חד.

האשליות הפרו-אמריקאיות בתקשורת שלנו לא חלחלו ל"זו הדרך". בשנים האחרונות הוא פעל כמעט בעצמו. "העולם הזה" של אורי אבנרי נסגר, רוב כלי התקשורת הפכו תומכי השמרנות בוושינגטון, ומיעוטם תלה באובמה תקוות שלא היה להן ביסוס כלשהו. ב"זו הדרך" מפעמת רוח חדשה: יותר כותבים צעירים, שמתעבים גזענות והומופוביה ותומכים בפוליטיקה פמיניסטית-רדיקלית, משפיעים עתה על העיתון. הקונסנזוס בחד"ש בנושא האזרחים הערבים בפרט, והעם הפלסטיני בכלל, הוא עקבי ומוצק, והוא בא לביטוי מלא ב"זו הדרך.

נדמה לי שהפולמוס הבא שיבוא לידי ביטוי ב"זו הדרך" יהיה בנושא היחס לרשות הפלסטינית הכבושה בידי האמריקאים והחתירה ל"שתי  מדינות לשני עמים". איש מאיתנו איננו אשם בהתפתחות הזאת. האמנו באמת בפתרון של שתי מדינות, ובאורח אישי הייתי שמח לראות אותו קורם עוד וגידים גם עכשיו. אבל עם השתלטות הימין השמרני הלאומני והגזעני-פאשיסטי על הכנסת ועל הרשות המבצעת, ניאלץ להילחם בתוככי מציאות חדשה לגמרי. אחרי ההתפתחות המבורכת של הקמת הרשימה המשותפת, גם העיתון יהיה חייב לשטוח את השקפותיו בפני קוראים חדשים, ולגלות פתיחות רבה, אבל גם שמירה על עקרונות היסוד האינטרנציונליסטיים שלנו. הלאומנות ובעיקר שילובה עם הדת הן הרסניות לרוח השמאל ההומניסטי, המנשבת עתה בתנועה ובעיתונה.

המכנה המשותף הרעיוני, השולל את הקפיטליזם ואת חדירת כוחות ההון למסדרונות השלטון, הוא הדרך היחידה לצרף ערבים ומזרחים ולקדם את המסר שלנו. לא נוכל לסמוך על מרצ, אבל נפנים את ההבנה שחלק מאנשיה הם מועמדים טובים להצטרף אלינו בעתיד. המאבק ימשיך להיות קשוח ולעומתי, ושום כיווני חן כלפי מרצ לא ישנו את העובדה הזאת. יש לקוות שאנשי שמאל רבים יותר שאינם חברים בחד"ש יפרו את העיתון בכתיבתם, ושנמצא דרך להביא את דבר העיתון לציבור רחב של אנשים נאורים, הקיים בחברה הישראלית. בגיליון חגיגי כזה יש מקום לברך את כל העושים במלאכה שנים רבות כל כך. תרומתם לחשיבה השמאלית ולאמונה שלנו בעתיד טוב יותר לא תסולא בפז.

חיים ברעם

חיים ברעם (יליד 1941) הוא פובליציסט, סופר ופרשן כדורגל. המאמר פורסם בגיליון היובל של "זו הדרך":

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2015break/08/ZuS2015.pdf