החלטת דונלד טראמפ להכיר בחואן גואידו, מנהיג האופוזיציה הימנית בוונצואלה, כנשיא ביניים, למרות שלא נבחר – מוכיחה שהכרזת גואידו תואמה עם ארה"ב ובעלות בריתה כדי להפיל את המשטר בוונצואלה. פעולה זו מנוגדת לחוק הבינלאומי. בעקבות ההכרה בגואידו, נשאל טראמפ אם ישקול פעולה צבאית נגד וונצואלה, והשיב כי "כל האופציות על השולחן".
ארה"ב שוקלת גם אפשרות של הטלת סנקציות על ייצוא הנפט הגולמי, להן יהיו תוצאות נוראיות לגבי הכלכלה (נפט הוא 95% מהייצוא של ונצואלה). מדיניות ארה"ב כיוונה תמיד להפלת הממשלות המתקדמות בוונצואלה: כבר ב-2002 תמכה ארה"ב בהפיכה שניסתה לסלק את הוגו צ'אבז; אז הכשיל העם את ניסיון ההפיכה. במשך שני עשורים מוציאה ארה"ב הון עתק כדי לייסד קבוצות אופוזיציה ימניות בוונצואלה.
לפני בחירתו של צ'אבז ב-1999, שלטו בוונצואלה אינטרסים אמריקאיים, שגרמו לכך שתמלוגי הנפט זרמו לכיסי החברות הבינלאומית על חשבון האוכלוסייה המקומית. זו נמקה בעוני בעוד ששאר ענפי הכלכלה נותרו לא מפותחים.
תחת צ'אבז נכנסה וונצואלה לתקופת עצמאות והתפתחות חדשה, שבה הוצבו האינטרסים של העם מעל לאינטרסים של ארה"ב ושל חברות הנפט הרב–לאומיות. מדיניות צ'אבז הייתה להלאים את תעשיית הנפט ולהשתמש ברווחיה כדי לטפל בעוני ולשפר את רמת החיים. תכניות לשיפור הבריאות, החינוך והדיור הושקו. תכניות אלה היו לצנינים בעיני ארה"ב.
ואולם, המשבר הכלכלי העולמי הביא לצניחה במחירי הסחורות ומאז 2014 – גם לנפילה דרסטית במחיר הנפט. קריסת מחירי הנפט יצרה בעיות חמורות בכלכלת ונצואלה; ארה"ב ניצלה אותן כדי להתסיס אי–יציבות ולשינוי המשטר.
ארה"ב נקטה במגוון טקטיקות כדי לייצר תנאים להחלפת השלטון: החל בעידוד התארגנויות ימניות אלימות ברחובות, ועד ליוזמות בינלאומיות שנועדו לבודד ולהחרים את ונצואלה ולגרום לגל אחר גל של סנקציות כלכליות עליה. סנקציות אלה גזלו מהכלכלה הוונצואלית מיליארדי דולרים.
גישה זו דומה למסע החבלה הכלכלית שנקט ה–CIA בצ'ילה, שהוביל להפיכה נגד סלוואדור איינדה ב-1973. המצב הכלכלי הנוכחי בוונצואלה חמור: יש מחסור ורעב, האינפלציה בשיעור של למעלה ממיליון אחוז, וכ-3 מיליון אזרחים עזבו את המדינה כפליטים.
מול ניסיונות חבלה אלה, המשיך העם הוונצואלי בנתיב העצמאות הלאומית. בבחירות הישירות לנשיאות במאי 2018 נבחר ניקולאס מדורו מהמפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה (PSUV) ברוב של 68% מהקולות. בהדרכת ארה"ב, החרימו חלק מאגפי האופוזיציה הימנית את הבחירות ביודעם שאין הם יכולים לנצח בתחרות חופשית וישרה.
במקום להתמודד ולהפסיד, הם החלו במסע דה–לגיטימציה בינלאומי של התהליך הדמוקרטי בוונצואלה. ארה"ב הודיעה שבועות לפני הבחירות שלא תכיר בתוצאות. בניגוד להצהרות סגן הנשיא מייק פנס כי מדורו הוא דיקטטור, מדובר בנשיא החוקי והלגיטימי שנבחר באופן דמוקרטי למרות הניסיונות לשחד את העם. ההכרה החצופה של טראמפ בגואידו, כשהוא אפילו לא התמודד בבחירות לנשיאות, היא ניסיון לרמוס את הרצון הדמוקרטי של העם.
מצב עניינים זה משקף שלב חדש בתוקפנות האמריקאית נגד ונצואלה. זאת, בעת פנייה חדה ימינה בדרום אמריקה שמסייעת לבודד את ממשלת מדורו משכנותיה. השיא היה, כמובן, בחירת הפשיסט בולסנארו בברזיל לאחר שנאסר על לולה, המועמד השמאלי, להתמודד. בחירה זו חוללה תזוזה של ממש במאזן הכוחות האזורי; מפלה גדולה לשמאל וניצחון לארה"ב, שנודעת לה השלכה רבה על הנעשה בוונצואלה.
בולסנארו, מצדו, ציית בנאמנות להנהגת טראמפ והכיר בגואידו כנשיא. כך נהגו גם ממשלות קולומביה, פרו, פראגוואי, אקוודור וקוסטה ריקה. לארה"ב יש כיום בעלי ברית משמעותיים באמריקה הלטינית, התומכים בסילוק השמאל הדמוקרטי מהשלטון בוונצואלה, ובהחזרת ההגמוניה האמריקאית באזור לימים שבהם הייתה דרום אמריקה "החצר האחורית" של ארה"ב. אף על פי כן, הממשלות של מקסיקו, בוליביה, קובה, ניקרגואה ואורוגוואי לא הכירו בגואידו. הן קוראות לדיאלוג במקום הקו העוין שמוביל טראמפ.
שר החוץ של וונצואלה טוען שארה"ב מנסה "ליצור קונפליקט פוליטי". הוא הוסיף: "הם קוראים לצבא לצאת נגד מדורו. הם רוצים הפיכה בוונצואלה. הם רוצים מלחמה. זה לא יקרה". צבא ונצואלה סירב להכיר בגואידו כנשיא זמני ואשרר מחדש את מחויבתו להגנת החוקה הוונצואלית. נוסף להפגנות ענק ברחובות, הלגיטימיות של מדורו זוכה בהכרה בינלאומית מרוסיה, סין, איראן וטורקיה. ספרד, גרמניה, צרפת ובריטניה, לעומת זאת, התייצבו לצד טרמפ.
אם טראמפ ינסה להטיל סנקציות נוספות, או להתערב צבאית, יהיו לכך השלכות חמורות על העם בוונצואלה. אל מול התוקפנות האמריקאית, זקוק העם הוונצואלי לסולידריות בינלאומית. העתיד צריך להיות בידי העם ולא בידי טראמפ.
פיונה אדוארדס
תרגום של המאמר שראה אור בעיתון הקומוניסטי הבריטי "מורנינג סטאר"
