נוכחותה של ארה"ב בסוריה בלתי חוקית. היא נמצאת בסוריה לא מתוקף בקשת הממשלה הסורית, לא מתוקף החלטה של האו"ם ואפילו לא באישור הקונגרס האמריקאי. ההתערבות, בשעתה, הייתה החלטה נשיאותית של אובמה.
ארה"ב ובעלות בריתה העיקריות (צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וגרמניה) נמצאות בסוריה מטעם עצמן ולצורך קידום אינטרסים שלהן. זו נוכחות שמודבקות לה, לאורך זמן, סיבות במידת הצורך. בניגוד לדברי טראמפ, חשוב להזכיר: ארה"ב לא נכנסה לסוריה מלכתחילה כדי ללחום בדאעש. היא פלשה לסוריה ב-2014 כחלק מההתערבות הבינלאומית במלחמת האזרחים נגד אסד ולצד "צבא סוריה החופשית".
חיילים אמריקאים מפטרלים בצפון סוריה (צילום: פליקר)
רק בהמשך כללה במטרות התערבותה, כאמתלה, את המלחמה בדאעש. היום נוכחותה מנומקת גם בחשש מהשפעה איראנית ובהגנה על ישראל, ירדן והכורדים. לכן, השאלה אם המלחמה בדאעש נסתיימה אינה רלוונטית. מדובר בבדיה, שכן המלחמה בדאעש לא תמה אך גם איננה הסיבה האמתית להחלטה להוצאת הכוחות האמריקאיים מסוריה.
הסיבה הראשונה ליציאה (אם תתרחש; מדובר בתהליך שיימשך שלושה חודשים) היא תפישתו הבדלנית של הנשיא דונלד טראמפ. טראמפ מקצץ גם את נוכחות הצבא האמריקאי באפגניסטאן בחצי, אף שלא הושג שם הסכם עם הטאליבן. טראמפ הבטיח להחזיר את החיילים הביתה, ועתה הוא מקיים.
סיבה שנייה היא חוסר התוחלת של ההישארות בסוריה נוכח ייצובו של משטר אסד, בעזרתן של מוסקבה וטהראן. הנוכחות האמריקאית משמעה גם הגברת החיכוך עם הרוסים.
סיבה שלישית – הצורך ליישב את הסכסוך שהחריף בין ארה"ב לטורקיה. לסכסוך זה שורשים בסירוב ההסגרה של פתהוללה גולן האחראי, לפי ארדואן, לניסיון ההפיכה נגדו (יולי 2016). לסכסוך תורמת גם מדיניות הפרו–סעודית של ארה"ב, העומדת בניגוד לתפישה האסלאמיסטית הסונית (האיחוואנית) של ארדואן. כמו כן, הקואליציה האמריקאית בסוריה נשענת על הזרוע הצבאית (YPG) של מפלגת האחדות הדמוקרטית הכורדית (PYD). מפלגה זו היא מפלגה אחות של מפלגת הפועלים (PKK) הכורדית בטורקיה, שאותה מגדיר ארדואן "ארגון טרור", ושנגדה נלחם צבאית.
לסכסוך של וושינגטון ואנקרה השלכות על נאט"ו, על תעשיות הנשק האמריקאיות (הוזכרו מטוסי 35-F, טילי פטריוט ואפשרות שטורקיה תרכוש מהרוסים מערכות הגנה אווירית). לארה"ב צורך בטורקיה כבעלת ברית גם נוכח חידוש המתיחות בין רוסיה לאוקראינה בים השחור ובשל ההכרה בכך שסעודיה אינה יכולה לשמש נקודת משען בלעדית לארה"ב באזור.
יציאת ארה"ב מסוריה והורשת המשך הלחימה בדאעש, לכאורה, לצבא הטורקי – מעמידות את האוטונומיה הכורדית בצפון–מזרח סוריה (רוג'אבה) בסכנת חיסול. הקואליציה שהתקיימה באזור למן 2012 היא לצנינים בעיני הטורקים. הצבא הטורקי כבר שולט בכ-3,500 קמ"ר באזורי עפרין ומנג'יב בצפון סוריה, והשתלט גם על הכניסה למובלעת המורדים באידליב שבצפון–מערב המדינה. שליטה צבאית טורקית בשטחים שמחזיק כיום YPG משמעה כיבוש של כחמישית משטח סוריה ושל רוב מקורות הנפט שלה.
כאן חשוב להזכיר, כי הכוחות המתקדמים של הכורדים והמיעוטים האחרים לא היו חלק מכוחות ה"פרוקסי" שלחמו נגד הצבא הסורי. כוחות אלה לחמו נגד דעאש, ועתה חשים נבגדים בידי האמריקאים. לא תהא להם, כנראה, ברירה אלא לבקש מחדש את חסות הרוסים והצבא הסורי.
טורקיה, מצדה, אמנם משתתפת בוועידת השלום באסטנה יחד עם רוסיה ואיראן, אך אינה מסכימה (לעת עתה) להמשך שלטון אסד. טורקיה לא ויתרה על דרישותיה לכונן חוקה אחרת, להשליט נשיאות ריכוזית פחות בסוריה ולמנות הנהגה נבחרת במקום שלטון מפלגת הבעת'. ארה"ב, מצדה, מצאה בטורקיה "מגפיים על הקרקע", כלומר כוח בשטח במקומה. האם טראמפ וארדואן יכולים לסמוך זה על זה? האם לארה"ב ולטורקיה אינטרסים משותפים בסוריה? רק ימים יגידו.
ישראל אינה שחקנית בתמונה. כניסה טורקית לסוריה לא תקל על נתניהו. כבר עכשיו מתחרה טורקיה באיראן ומנסה למצב עצמה כמייצגת האסלאם וכמגינת ירושלים והפלסטינים. האם תסכים טורקיה לשמש חיץ בין איראן ועיראק לבין המדינות הערביות לחופי הים התיכון, סוריה ולבנון?
היכולת של ישראל לפעול בסוריה תקטן עוד יותר כשהצבא האמריקאי לא יהיה בסביבה. ארה"ב הראתה החודש, לאחר גילוי המנהרות בצפון, שאינה מוכנה לרתום את עצמה למען ישראל למסע נגד ממשלת לבנון. ארה"ב תמשיך לצייד את צבא לבנון ואינה מצטרפת לטענה הישראלית כי הממשלה הלבנונית אחראית לפעולות חיזבאללה.
בשבוע שעבר הגיעו המפלגות בלבנון להסכמה בדבר זהות הממשלה שתקום, וזאת לאחר יותר משבעה חודשי מו"מ. ממשלה זו מבטאת את תוצאות הבחירות ואת היחלשות הבלוק של רה"מ ח'רירי, שכן חיזבאללה הוא הכוח הדומיננטי בלבנון.
מדיניות החוץ של נתניהו נשענת לחלוטין על טראמפ, והיא מתגלה פעם נוספת כריקה מהישגים. הימין בישראל מתקשה להסתיר את אכזבתו מכך.
אבישי ארליך
