במועדון הגדה השמאלית הוקרן (18.9) הסרט התיעודי"Double Take" של הבמאי הבלגי יוהן גרימונפרה (2009). הקדימה דברים לסרט אסתר דותן, המייסדת של הוצאת הספרים "פיתום". דותן ציינה, כיהסרט הוא מסה קולנועית יוצאת דופן על אודות ההפחדה שמנהלת הממשלה.
המוקד הפוליטי של"Double Take" הוא החרפת המלחמה הקרה בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים. הסרט כולל צילומי ארכיון של שיגור הספוטניק (1957), של "ויכוח המטבח"בין ניקסון לחרוש'צוב (1959), של הפלישה למפרץ החזירים (1961), ושל משבר הטילים של קובה (1962). גרימונפרה מקשר בין תעמולת ההפחדה של הממשל האמריקאי סביב אירועים אלה, אשר נוהלה בארצות-הברית בעיקר בטלוויזיה, לבין סרטי האימה של היצ'קוק, שנוצרו באותה תקופה.
קטעי הארכיון הפוליטיים נשזרים במהלך הסרט בקטעים מסדרת הטלוויזיה של היצ'קוק, בה הוא הציג סרטים קצרים, שאת חלקם ביים, ובקטעי פרסומות מסחריות שליוו את הסדרה וזכו בדברי הקדמה אירוניים של היצ'קוק. שני הרצפים האלה נשזרים בסיפור מסגרת על אודות פגישה מדומיינת של היצ'קוק עם כפילו (שקיומו זכה בפרסום לאחר מותו של היצ'קוק). סיפור המסגרת עצמו מבוסס על סיפורו של הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס "25 באוגוסט 1983", ועל ראיונות קצרים עם אותו כפיל.
אסתר דותן הצביעה בדבריה על יחסי הגומלין בין ההפחדה הפוליטית לבין ההפחדה הקולנועית. יחסים אלה התבטאו לא רק במישור הטכני של מעבר טכניקות הצגה משדה אחד למשנהו, אלא בהבניה של שדה אחד על פי ההיגיון של השדה השני: הקולנוע אמור לשקף את המציאות, אבל במהלך הזמן מעצבת תעשיית הסרטים לקולנוע ולטלוויזיה את המציאות, וזאת בדרך של הבניית המציאות כסרט. למהלך זה יש הדים בסיפור המסגרת, אשר מטשטש את הגבול בין דמיון למציאות: דמותו של היצ'קוק שבסיפור המסגרת, מתייחסת לעצמה כדמות בסיפור. טשטוש הגבולות בין הפוליטיקה לקולנוע מגיע לשיאו במעבר של כוכבי קולנוע כגון רונלד רייגן לפוליטיקה ובשימוש שהם עושיםבחומר קולנועי לצורך טיעונים פוליטיים (ראו, למשל, אזכורים של רייגן הפוליטיקאי לסרטים בהם כיכב רייגן השחקן).
למרות שהפחד שימש את השלטונות מאז ימי קדם, הרי שבעידן הפרה-מודרני היה זה בעיקר פחד מהשלטונות עצמם. המושג "קסנופוביה" אמנם עתיק, אך למרות שתרגומו המילולי הוא "פחד מזרים", נראה שמשמעותו הייתה בדרך כלל שנאה ו/או רתיעה מזרים ו/או "אחרים" ולא פחד מהם. הפחד מזרים הוא, לפיכך, המצאה מודרנית ושורשה בהפחדה מכוונת של האוכלוסייה בידי השלטונות, שמטרתה לייצר לגיטימציה לשלטון ולפעולותיו, וזאת משום שהשגת לגיטימציה שלטונית בעייתית יותר בעידן המודרני.
הפחדת האוכלוסייה מחייבת אמצעי תקשורת יעילים וחודרניים, ובהקשר זה הטלוויזיה היא המדיום המתאים ביותר לכך. לפיכך, יש הגיון רב במיקוד החקירה של תעשיית ההפחדה השלטונית בתקופת העיצוב של ההפחדה הזאת במדיום הטלוויזיוני, תקופה שהיא במוקד הדיון של הסרט "Double Take".
ממרחק הזמן, תעמולת ההפחדה שנוהלה בעידן המלחמה הקרה נראית מגוחכת. אחת הבעיות הפוליטיות הניצבות בפנינו היום, בעידן הטלוויזיה הרב-ערוצית והשיח האחד, היא לחשוף את המופרכות והגיחוך של תעמולת ההפחדה הנוכחית, שהאפקטיביות שלה היא יסוד כוחו של ההון-שלטון של ימינו.
עודד גולדרייך
