הערות לספרו של ח"כ יוסי יונה: סדקים בחומה, המחאה החברתית ושובם של הברונים השודדים

 

ספרו החדש של הפרופסור לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת בן-גוריון וחבר הכנסת הטרי של המחנה הציוני יוסי יונה – "סדקים בחומה", נקרא בדיעבד כניסיון להציג בפני הציבור משנה רעיונית סדורה לקראת כניסה מתוכננת לחיים הפוליטיים.

אמנם המחאה החברתית מככבת בכותרת ספרו, אך הפרקים המתייחסים אליה אינם מחדשים דבר לגבי העובדות. עיקרם – הדגשת תרומתו האישית של יונה למחאה ברכזו, יחד עם פרופ' אביה ספיבק, את הוועדה הציבורית. זו פרסמה מסמך תחת הכותרת "אפשר גם אחרת, מתווה לכינונה של חברה מתוקנת" (ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012).

הביקורת להלן תתייחס לשני נושאים הכלולים בספר: לוויכוח של יונה עם השקפת העולם המעמדית ולחלופה שהוא מציע לה בדמות "קהילת משמעות".

 

מי כאן פשטני

את ביקורתו על השקפת העולם המרקסיסטית מעמדית בונה יוסי יונה בדרך לא מקורית בעליל: תחילה הוא מדביק למרקסיזם תווית של פשטנות (וולגריות) רעיונית, ואז פוסל אותו כ… פשטני.

כך קובע יונה, כי "חוגי השמאל המעמדי" – "מצדדים בקידומו של מאבק מעמדי צרוף" (עמ' 257), אשר מעצם מהותו אינו מתחשב, כביכול, בייחודים הלאומיים, העדתיים, התרבותיים, המגדריים. ואז מנופף יונה בהגדרה זו, כדי לטעון בהמשך אותו פרק, כי המרקסיסטים צרי האופק רוצים לשחרר אוכלוסיות מתודעה כוזבת (עמ' 259).

הטענה החלודה של יונה אינה מעידה על מרקס והשמאל המעמדי, אלא על הבנתו הוולגרית של יונה את המרקסיזם.

בוויכוח שניהל עם אבותיו הרוחניים של יונה, דחה מרקס על הסף כל ניסיון להציג את בעלי המלאכה והאיכרים כ-"המון אחד ריאקציוני", כפי שעשתה במצעה מפלגת הפועלים הגרמנית, בהשפעת משנתו של מנהיגה פרדיננד לסאל (מרקס,"ביקורת מצע גותהא", 1875). באותו הקשר כתב פרידריך אנגלס באיגרת למהפכן הגרמני אוגוסט בבל, כי בנסיבות חברתיות-פוליטיות קיימות, כוללות מפלגות פועלים בין דרישותיהן גם כאלה שהן בורגניות-דמוקרטיות ומשתפות פעולה עם מפלגות זעיר-בורגניות דמוקרטיות (מארס 1875).

יונה מנסה לחזק את שלילת הגישה המעמדית בהצביעו על גיוון המקצועות הקיים בחברה בת-ימינו. בגלל גיוון המקצועות, טוען יונה, "אי-אפשר לדבר עוד על מעמד הפועלים המסורתי, או על כל מעמד אחר ומובחן", אשר "יכול לבצע פעולה קולקטיבית" (עמ' 261). אך במציאות הישראלית, שיעור השכירים בקרב המועסקים גדל בהתמדה, ובמקביל – גם שכירים בחברות היי-טק, בחברות ביטוח, באוניברסיטאות וכו', מתארגנים ומקימים ועדי עובדים. וכך, בעוד יונה מקונן על מות "מעמד הפועלים המסורתי", גם עובדי צווארון לבן נוהגים באופן מעמדי מסורתי.

 

המשמעות של "קהילת משמעות"

בפרק 12 בספרו מציג יוסי יונה חלופה רב-תרבותית להשקפת העולם המעמדית. מושגיה העיקריים של אותה חלופה הם "קבוצות זהות", "קהילת משמעות" ו-"מרחב ציבורי משותף".

"קבוצות הזהות" לפי יונה הן ערבים, חרדים, יוצאי חבר העמים, יוצאי אתיופיה, הציבור המזרחי והציבור האשכנזי.  תהייה: מדוע היהודים מובחנים לפי מוצא (בדרך כלל מוצא הוריהם או סביהם), ואילו הערבים הם קבוצה שאין בקרבה הבחנות? אך לגופו של עניין, החלופה שמציע יונה היא – עליונות המוצא האתני-תרבותי על המעמד החברתי-מעמדי.

אולם אם המוצא האתני-תרבותי קובע, לא ברור מדוע בחר יונה להתמודד בפריימריס במפלגת העבודה ולא הציע עצמו לש"ס, שהגדירה את מהותה כמזרחית. ובכלל, האם לדעתו הטייקון הישראלי העשיר ביותר יצחק תשובה, יליד לוב, ואבנר בן סניור, יו"ר ועד עובדי כי"ל, ממובילי המאבק בפיטורים, נמנים שניהם עם אותה "קבוצת זהות"?

הקורא הסבלני ימצא תשובה לתהיותיו ב-"סוף דבר", בו יונה חושף, כי האידיאל שהוא שואף אליו הוא גיבוש "קהילת משמעות" עבור "קבוצות הזהות". ואותה "קהילת משמעות" אינה אלא… הציונות.

לפי יונה, "הכוונה המקורית [של הציונות] הייתה לכונן קהילת מופת המאופיינת במידה רבה של חירות אישית ושוויון אזרחי וכלכלי". אבל הפרויקט קצת התפקשש ונתגלו "משבר סולידריות" והתחזקו "השקפות עולם לאומניות-משיחיות" (עמ' 275), שיונה אינו מוצא להם סיבות בציונות עצמה. הכיבוש המתמשך, על כל רעותיו החולות, בו החלה ממשלת העבודה ב-1967, שאך נרמז בספר, כלל אינו נזכר בהקשר של הסיבות ללאומנות המשיחית.

וכך, בעודו מתהדר בספרו המתיימר לדון בשורשי המחאה החברתית (שהייתה, כמובן, בלתי-מעמדית) ו-"בשובם של הברונים השודדים" (מהיכן שבו? מקפיצה לחו"ל?), מתכרבל לו יוסי יונה בחיקו החמים של הקונצנזוס ונבחר כחבר כנסת מטעם "המחנה הציוני" – אפילוג הולם להפליא למשנה ולפרקטיקה שהוא מייצג.

תמר גוז'נסקי

 

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"