בתי הדין לעררים הוקמו לפני שנתיים כערכאה שיפוטית לענייני הגירה במאי ונפתחו עד כה בבאר שבע, תל אביב וירושלים. הקמתם נועדה להפחית את העומס שהוטל על בתי המשפט לעניינים מנהליים וליצור ערכאה מומחית בתחום ההגירה והמעמד אזרחי, כמקובל במדינות רבות בעולם. דו"ח חדש של המוקד לפליטים ולמהגרים וארגון היא"ס עומד על הכשלים הרבים של בתי דין אלה, וקורא למחוקקים להפעיל פיקוח הדוק – ולמנוע את הקמתו של בית דין חדש עד לתיקון כל הליקויים.
בתי הדין לעררים מטפלים בפניותיהם של חסרי מעמד – מהגרי עבודה, מבקשי מקלט, בני זוג זרים של אזרחי ישראל ושל תושבי קבע ישראליים, וכן במחוסרי אזרחות. רוב הדיינים שמונו לבתי הדין היו בעבר עובדי משרד הפנים, ואחרים הגיעו מבית הדין לביקורת משמורת – המפעיל ביקורת על כליאות מהגרים ומבקשי מקלט בכלא "סהרונים" ו"גבעון".
הליקויים העיקריים עליהם מצביעים מחברי הדו"ח, עו"ד נמרוד אביגאל ועו"ד יונתן ברמן הם: הימנעות מהחלטות עקרוניות – בהיותו ערכאת ערעור בית הדין לעררים אמור להפעיל ביקורת על החלטות של בית הדין בערכאה הדיונית, ולתקן שגיאות משפטיות. תפקיד זה חשוב במיוחד נוכח העובדה שהתחום המשפטי של דיני הפליטים נמצא בחיתוליו, וזקוק לפיתוח. בהיותו ערכאה שיפוטית מקצועית המתמחה בתחום זה, בית הדין לעררים אמור לפתח מומחיות בדיני פליטים, בין היתר במטרה להכווין את פסיקותיהם של בתי הדין בערכאה הדיונית, באופן שיבהיר את זכויותיהם של העוררים. אף על פי כן, בחינת החלטותיו של בית הדין מגלה נטייה להימנע מהחלטות עקרוניות, ולהותירן ללא מסקנה תקדימית. מתוך 502 החלטות סופיות שניתנו בעררים עד נובמבר 2015, 289 עררים נדחו ורק 26 (5%) מהעררים התקבלו. יתר העררים נמחקו מבלי שניתנה בהם הכרעה לגופו של עניין. בנוסף, היות ולא מדובר בבית משפט רשמי, משרד הפנים לא רואה חובה ליישם את קביעות בית הדין ביחד למקרים זהים או דומים לאלה שהוכרעו.
כמו כן, שינו היעדר ייצוג ונגישות לזרים – רובם המכריע של העוררים המיוצגים מטופל על ידי עורכי דין מהשוק הפרטי, אך למרבית אוכלוסיית מבקשי המקלט אין נגישות לשירותים אלו, בין היתר בגלל הקושי לממן אותם. רק 6% מהעררים המובאים בפני בית הדין מוגשים על ידי מבקשי מקלט בלתי מיוצגים. נתון זה מלמד כי מבקשי מקלט שאינם מיוצגים על ידי עורכי דין אינם זוכים לנגישות לבית הדין לעררים, זכות הערר שלהם אינה ממומשת ופגיעה בזכויותיהם אינה עומדת לביקורת. בה בעת, לא קיימת יחידה המסייעת בייצוג או מדריכה אדם כיצד להגיש ערר, וקיים איסור על הגשת ערר משותף גם במקרים בעלי יסוד משפטי ועובדתי זהה. עובדות אלה מהוות חסמי נגישות משמעותיים לבית הדין לעררים.
ניכר עומס רב. עם הקמת בין הדין הועברו אליו כאלפיים תיקים שנותבו אליו מבתי המשפט ומוועדות ההשגה, וזאת לצד התיקים החדשים שנפתחו. בשנה וחצי שלאחר מכן טיפל בית הדין ב-5,741 עררים. כל אחד מהדיינים, חמישה בסך הכל בכל בתי הדין יחדיו, מטפל בממוצע בכ-700 עררים בשנה. אם מטרותיו של בית הדין היו להקל על העומס ולהקים ערכאה מומחית לדיני הגירה – "נראה שמחיר העומס המוטל על הדיינים והמתדיינים לא מאפשר להתפנות לסוגיות עקרוניות שיפתחו את מומחיותו בנושאים אלה".
עוד עולה מהדו"ח שישנה תופעה של הימנעות מקיום דיונים – על אף היותו ערכאה שיפוטית, בית הדין ממעט לערוך דיונים במעמד הצדדים. מנתונים שפורסמו על ידי בית הדין, בתל–אביב אחוז העררים בהם התקיימו דיונים מתוך כלל העררים שנסגרו הוא הנמוך ביותר – 13%. בשנה וחצי הראשונות התקיימו בבית הדין בירושלים 475 דיונים ונסגרו 1275 תיקים. בתל–אביב התקיימו 260 דיונים ונסגרו 1996 תיקים, ובבאר שבע התקיימו 32 דיונים ונסגרו 158 תיקים.
