עובדים בנמל אשדוד, ביניהם חברים נבחרים בוועד העובדים, פתחו לפני מספר שבועות במרד נגד ההסתדרות הכללית והביעו את רצונם להצטרף להסתדרות הלאומית, זו של הליכוד והמעסיקים. ההנחה ש"אצל הלאומית יהיה טוב יותר", כפי שאמר אחד ה"מורדים" בריאיון בקול ישראל, מופרכת לחלוטין.
"השר החברתי ביותר מאז הקמת המדינה", משה כחלון, יחד עם יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן (צילום: ההסתדרות)
ההסתדרות הלאומית (שהקימו תומכי ז'בוטינסקי בשנות ה-30 כדי להיאבק בהתארגנויות המעמדיות) אינה אלא קריקטורה של איגוד מקצועי. הגנב המורשע אברהם הירשזון, מי שמאוחר יותר היה לשר האוצר בממשלת אהוד אולמרט (ע"ע כלא מעשיהו), כיהן כמזכ"ל ההסתדרות הלאומית במשך שנים והפך את קופת הארגון לקופתו הפרטית.
אבל מעבר לשיקול המוטעה העומד מאחורי צעדיהם של אותם עובדים שעזבו את ה"כללית החדשה" כדי להצטרף ל"לאומית", יש רקע ממשי להחלטתם: ההסתדרות נטשה אותם. ולא רק הם חשים זאת.
על פוליטיקה ומעמד
ההסתדרות ניצבת בפני מתקפה ניאו–ליברלית מזה שנות דור – ואינה יכולה לה. יושבי הראש בשני העשורים האחרונים: איש העסקים חיים רמון, עמיר פרץ (היום ח"כ במחנה הציוני), איש העסקים עופר עיני, ועו"ד אבי ניסנקורן, לא הציבו כל אלטרנטיבה לממשלות הקפיטליסטיות התורניות הדוגלות במדיניות ניאו–ליברלית עקבית.
מחדל חמור זה, שבא לידי ביטוי בפרקטיקה היום–יומית של ההסתדרות, מביא את ארגון העובדים הגדול בישראל לאין ספור קומבינות ונסיגות מול המעסיקים וממשלות ההון. אצל עמיר פרץ, המאבק נגד הפרטת קרנות הפנסיה נפתח יומיים לפני החקיקה. חיים רמון בכלל דגל בחוזים אישיים ובהרס האיגודים המקצועיים. עיני היה נציגם של המעסיקים בקרב העובדים במקום מנהיג העובדים במאבקם במעסיקים וניסנקורן, כקודמו שפעל להקמת ממשלת אחדות לאומית ליכוד–עבודה, מכנה את שר האוצר הניאו–ליברלי משה כחלון "השר החברתי ביותר בתולדות מדינת ישראל".
שאלת ההפרטה ותשובת העובדים
אחד ממחדליהם המרכזיים של ראשי ההסתדרות בדור האחרון הוא אי–התמודדותם עם ההפרטה. סביב הפרטות שוררת בהסתדרות שתיקה הדומה לשתיקתם סביב הכיבוש וניצולם של העובדים הפלסטינים בישראל. ואת מהגרי העבודה ואת מבקשי המקלט, הזכרנו?
תהליך ההפרטה הוא אחד הכלים המרכזיים של הרובד ההעשיר ביותר של המעמד הבורגני בישראל להצבר הון. יותר ויותר נכסים ממלכתיים וציבוריים עוברים לידי "עשר המשפחות". אגב, פעם היו 12 משפחות – לפני שמשפחות פישמן ודנקנר נפלטו מהרשימה מסיבות פליליות.
היחידים שבמשך שנים מנעו את ההפרטות – כולל הפרטות הגדולות – היו ועדים גדולים ובינוניים, לרבות בחברת החשמל, בנמלים (נמל אחד הופרט: אילת), בעיריות (תאגידי המים), בדואר, וגם המורים וההורים (דו"ח דברת), וההסתדרות הרופאים (תיאגוד בתי החולים).
ראשי ההסתדרות נאלצו להתמודד עם הלחצים מהשטח, שמדי פעם התפרצו, כמו בנמל אשדוד באחרונה ובנמל חיפה בקביעות, שדרשו להפסיק את התהליך ההרסני; לבין לחצי הממשלה, הממשל האמריקאי ובעלי ההון. כן, גם הממשל האמריקאי דחף/לחץ/דרש לא אחת להפריט עוד ועוד.
איש מראשי ההסתדרות לא יצא בהצהרה (אף אם מדובר רק בדיבורים) נגד ההפרטה. להיפך, כולם נתנו לעגלת ההפרטה לעבור, והיחידים שנבחו היו הוועדים והעובדים. הגדיל לעשות עופר עיני, איש מפלגת העבודה, שבמערכת הבחירות לראשות ההסתדרות ב-2006 הניף את הסיסמה: "הסתדרות ללא פוליטיקה". קרי: מול מדיניות בעלי ההון וממשלתם, אין לארגון העובדים מה להגיד…
רק אם לוחצים – יש דמוקרטיה
בחודש מאי הקרוב יתקיימו הבחירות לראשות ההסתדרות ונעמת, לראשי המרחבים של ההסתדרות ונעמת ולהנהגותיהם. מאז הקמת ההסתדרות בשנות ה-20 של המאה שעברה, היו"ר (המזכ"ל דאז) מרכז בידיו כוח רב – רב מדי. בתחילת הדרך, התפקיד היה תפור למידותיו של דוד בן גוריון (שהיה מזכ"ל ההסתדרות במשך 15 שנה). בן–גוריון גירש את הקומוניסטים משורותיה ופעל על מנת לגמד כל ניסיון של דמוקרטיה למטה, דמוקרטיה פועלית.
יורשיו של בן גוריון לאורך השנים לא שינו את דפוסי הפעולה של המזכ"ל. אבל היו"רים של השנים האחרונות הגדילו לעשות וממנים את יורשיהם עוד כאשר מכהנים בתפקיד – כאילו הייתה זו מלוכה. כך, רמון העביר את השרביט לידי פרץ, שהעבירו לעיני ומשם לניסנקורן.
אבל יש דמוקרטיה, נכון? הרי יושבי הראש כולם נבחרו בבחירות פתוחות לכל חברי ההסתדרות. אך מעמדו של מועמד לראשות ההסתדרות שהוא כבר מכהן בתפקיד ושליטתו המוחלטת במנגנון נותנים לו יתרון רב על פני כל מועמד אחר.
השיטה גם נעשית פחות ופחות דמוקרטית. עיני קיים מגעים ממושכים עם חד"ש כדי לבטל על הבחירות לראשות ההסתדרות ("חבל על הכסף") ולהגיע להסכמה מקיר לקיר סביב המועמדות שלו. סיעת חד"ש בהסתדרות הייתה היחידה שהתנגדה למהלך האנטי–דמוקרטי והוא נאלץ להתמודד. גם יורשו, ניסנקורן ניסה בשבועות האחרונים לשוב אל התרגיל של עיני: בחירה (בו), אבל ללא בחירות. ההכרזה של ח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה) על רצונה להשתתף בבחירות לראשות ההסתדרות טרפדה את המהלך.
באיגודים המקצועיים עצמם כמעט שלא נערכות בחירות. זאת, בניגוד לתקנון, אבל לשביעות רצונם של היו"רים הממנים את אנשי שלומם. רק באיגודים ובהם ציבור מיליטנטי (עובדים סוציאליים או עיתונאים, למשל) יש בחירות. בכל היתר, יוק!
מזה עשרות שנים מכהן יצחק מויאל כיו"ר הסתדרות עובדי הבניין והעץ – שלעולם לא עבד כפועל בניין או בענף הבנייה. מה עשה האיגוד הזה כאשר בענף הבנייה נהרגו בשנה האחרונה 48 פועלים בתאונות עבודה? ומויאל הוא רק דוגמית.
אפרים דוידי
