'האופה מברלין': סרט מצוין המספר את סיפורו של קונדיטור הנודד לישראל

בחופשת מולדת צפיתי ב"אופה מברלין". סרט עשוי היטב. משחק מצוין, בימוי מעודן, עריכה נפלאה. אורן, גבר ירושלמי, בעל מסור ואב לבן, מגיע מדי חודש לברלין במסגרת עבודתו. באחת הפעמים הוא מתאהב בקונדיטור תומאס (טים קלקהוף המצוין), אך נעלם בניגוד להבטחתו לשוב. תומאס מגלה כי אורן נהרג. הוא מופיע בירושלים, בבית הקפה שמנהלת אלמנתו של אורן, ענת (אותה מגלמת השחקנית שרה אדלר בתפקיד מעולה; היא גילמה את תפקיד כתבת "הארץ" בסרטו של גודאר "המוסיקה שלנו", שם היא ראיינה את מחמוד דרוויש).

2018-02-03_205434

תומאס מתחיל לעבוד בבית הקפה. מקונדיטור גרמני שאמנותו – עוגות, הוא הופך שוטף כלים. חריצותו "גרמנית" מאוד. הוא עושה הכל באופן מדויק עד כדי שלמות, והעסק של ענת משגשג בזכותו. ניגוד נבנה במהירות בינו לבין מוטי (זוהר שטראוס), אחיו הדתי של אורן. זאת לא משום שמוטי אינו חרוץ, כי אם מפני שמוטי רץ, תזזיתי, מסדר, גוער, נוזף, בא והולך. מוטי דתי. תומאס חילוני. גם ענת.

חשובה לענייננו האהבה העזה של תומאס וענת. גם כאן, כמו בברלין, אהבה, מין וזוגיות הולכים יחד. סרט מהוגן כרוח התקופה. ענת ותומאס משתוקקים זו אל זה, וברור לנו שכאשר אהבה זו מתגשמת, הסוד הנורא עלול להרגה בטרם עת. ירושלים איננה ברלין, ובה לאהבה קשה יותר להתקיים. אולי בלתי אפשרי. בברלין זה עבד, ככל הנראה; בירושלים לא.

אורן נהרג בירושלים. מוטי מגרש את תומאס מירושלים, בדיוק באותו אופן שגירשה ענת את בן זוגה המנוח כשגילה לה על אודות אהבתו לגבר ברלינאי. ירושלים כלל לא מקבלת הומוסקסואליות. ברלין, כך לפי הסרט, כן.

כאשר מגלה ענת את הסוד הנורא, כי תומאס הוא אהובו המרוחק של אורן, היא נופלת לזרועות האח. זה, כאמור, מגרש את תומאס מהארץ. הוא מגרשו באותה תקיפות שבה הסביר לו קודם לכן כי אסור לו לגעת בתנור האפייה. למה? ככה. הוא גוי, והוא יפגע בתעודת הכשרות ההכרחית.

תומאס עוזב. ענת רודפת אחריו. אך נניח כעת לסיום המפורש. למלודרמות תמיד, אבל תמיד, סיום כפול. פירושו, בקצרה, מחוספס: יש אהבה בברלין, אין אהבה בירושלים. ולחילופין, אין אהבת אמת מלאה בשום מקום. אך הגעגוע הוא לברלין היפה.

ואכן, הז'אנר שהסרט עושה בו שימוש נפלא כל כך הוא המלודרמה. זו אינה מילת גנאי, אף שהיא משמשת עדיין בפי רבים כמין פיחות של ערך הסיפור. מלודרמה היא תמיד סרט על אישה שסבלה מושתק, על אף שהסרט מקודם באמצעות התואר "להט"בי".

זה סרט על סבלה של ענת, אולם את הסבל שלה קשה לבמאי (או מוטב, לתסריטאי) לתאר בעזרת סיפור רחב יותר: חיי הנישואים שלה, אלמנותה קודם הגעתו של תומאס, רגשי האשמה שלה.

במקום לתאר את הסבל הזה, משתמש הבמאי הרבה (הרבה מדי, לטעמי) בנעימת הנושא כדי לסמן לנו שמשהו עצוב קורה כאן, בצילום הבית, המבטים, או הנוף. יש גם עיסוק רב בבישול ובלישת בצק. כיוון שהתוצאה של הלישה היא מאפה מעולה, יש משהו כמעט משעשע בשימוש בדימויי העוגות הגרמניות הנפלאות. ואולם, זאת אינה הבעיה של המלודרמה הזו.

מלודרמה שותקת הרבה ומשתמשת בפיצוי רגשי על השתיקה. בדרך כלל ראוי לשאול על טיבה של השתיקה. ובכן, הסרט פועל בתוך מדומיין גרמני/ישראלי, שהבמאי, מן הסתם, שותף לו. קשה לחשוד בו שהוא עשה שימוש מניפולטיבי בתחבולות קולנועיות. רוב הצילומים הם צילומי פְּנים בבית ובבית הקפה. אבל ירושלים מחוץ לחלונות היא רק בערבי שבתות, עת משכונת ממאה שערים עולה הקריאה "שאבעס". שום מואזין. אף לא פלסטיני אחד.

ככלל, הדת היהודית מוצגת כרוע, בדיוק באופן שהפרוטסטנטיות הציגה אותה תמיד: נטולת חסד, מחמירה בחוקים שעבר זמנם. מוטי, האח חובש הכיפה הסרוגה, הוא האיש הגס בסיפור. בין ירושלים (עיר המשפחתיוּת, הדתיוּת והחומרה של הקיום) לבין ברלין (עיר שבה יש אהבה, עוגות מפתות, שלכת מזהיבה וכנסיות), צופה הסרט יבחר באחרונה. נציגה בבירתנו הוא גבר עדין וטוב לב, שאנחנו משתוקקים להשאיר אצלנו. אבל אי אפשר. הוא גוי. גרמנים יאהבו את הסרט הזה. יאהבו אותו מאוד.

טליה קלינמן

"האופה מברלין", תסריט ובימוי: אופיר ראול גרייצר; עריכה: מיכל אופנהיים; צילום: עמרי אלוני; מוזיקה: דומיניק שרפנטייה; שחקנים: טים קלקהוף, שרה אדלר, זהר שטראוס, סנדרה שדה, רוי מילר, תמיר בן יהודה. 105 דקות.

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב