במסגרת העבודה על תכנית התערוכות השנתית "הילדים רוצים קומוניזם" במובי – מוזיאוני בת ים, השתמשנו בציון השנה ה-99 למהפכה הבולשביקית כהזדמנות לחשוב על המציאות הנוכחית מתוך הקומוניזם כאופק, אבל גם מתוך הסוציאליזם שהתקיים במאה העשרים. בצד פרויקטים מרגשים כמו כנס מחזורים של בנק"י, תצוגה של תצלומים מארכיון מק"י וראיונות עם פעילים, והקרנת סרטי סטודנטים של במאים מסוריה, סרי לנקה, הודו ואיראן שלמדו בפראג בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, הצגנו גם פרויקטים חדשים שנוצרו במיוחד לתערוכה אשר קשרו רעיונות ומציאויות מתוך הקומוניזם – כאופק וכריאליה.

ולדימיר לנין, מקסים גורקי ואלכסנדר בוגדנוב (צילום ארכיון)

אחת מעבודות אלה, של האמנית הגרמניה ניקול ורמרס, כללה תצוגה של מהדורה אנגלית מלאה מ-1972 של "האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה" בתוך רהיט שנראה כמו סרקופג או אינקובטור (ר׳ צילום). עבודה זו הפכה במהלך התערוכה לנקודת התייחסות קבועה לידע הסובייטי – מצבור של אינסוף אינטראקציות, רעיונות, רגשות, הקשרים, מונחים, חוויות והחפיפות ביניהם, שהתקיימו במציאות של הסוציאליזם במאה העשרים ושל הקומוניזם כתנועה וכרעיון. כל אלה נעלמו בחור השחור של קריסת ברית המועצות ב-1991-1989. בעקבות היעלמות הגוש הסובייטי, הפכה "האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה" למעשה לספר הגדרות החסר את העולם שאותו הוא מגדיר: המונחים הפכו חסרי נקודת התייחסות והמהדורה כולה מאגדת ידע שנדמה כי אין לו משמעות עוד.

כשהכרה זו ברקע, הפכנו את הידע הסובייטי למקור השראה חיוני להבנת המציאות שלנו היום. מתוך סדרה של דיונים במוזיאון ובמוסדות שלקחו חלק בתכנית השנתית של "הילדים רוצים קומוניזם" (באתונה, פראג, קייב, לובליאנה, וארשה ומלבורן), "האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה" הפכה מקור ידע שאוצר בתוכו מונחים שמגיעים מהעולם הסובייטי אבל כוחם לתאר את עולמנו היום. כך, מושגים של עצמיות ועבודה בעידן רשתות המידע הממוחשבות העכשוויות, זכו בהמשגה לא צפויה תוך הבנתם באמצעות תופעות שפותחו בברית המועצות – עבודת הלם למשל. לא רק דמויות האוונגרד, שנחגגות בתערוכות המאה למה שנקרא היום במוזיאונים הגדולים "המהפכה הרוסית", מציעות ידע סובייטי, גם דמויות כמו אלכסנדר בוגדנוב – מאבות תורת המערכות והקיברנטיקה, שגם פיתח את שיטת עירוי הדם המקובלת; פלטון קרז'נצייב שיישם בתחום הבירוקרטיה את מה שאייזנשטיין עשה בקולנוע, שכן עבורו הכרטסת הייתה יישום של המונטאז' הקולנועי; ויקטור גלושקוב, אבי 'האינטרנט הסובייטי', שניסה לשקם בשנות השישים את הנוסחה הלנינית: "קומוניזם הוא שלטון סובייטי + חישמול כל הארץ" באמצעים מחשוביים ופעל במרכז למדעי המחשב באוניברסיטת קייב, ממנה הגיעו רבים לתעשיית התוכנה הישראלית בשנות התשעים.

לאלה ניתן להוסיף ניסיונות מהשנים האחרונות להאיר את המציאות שלנו באמצעות פנייה לידע הסובייטי: סרטו של במאי הבי.בי.סי. אדם קרטיס "היפר נורמליזציה" (2016), מבסס את ניתוח המציאות הנוכחית סביב טראמפ ואסד על כתיבתו של אלכסיי יורצ'אק, שבספרו "הכל היה לנצח עד שהיה לא עוד" טבע את המונח היפר נורמליזציה כדי לתאר את החיים בדור האחרון של ברית המועצות – כולם ידעו שהכל לא עובד אבל המשיכו להתנהג כאילו הכל בסדר; סרטו הקודם של קרטיס "האגם המר" לקח את הדימוי של סטניסלב לם ואנדריי טרקובסקי מ"סולריס" כאמצעי לתאר את המציאות בה פנטזיות הדמוקרטיזציה באפגניסטן הפכו לסיוט שהשחית את המפנזטים; האינטלקטואלים הרוסים יקטרינה דגוט ודייוויד ריף אצרו תערוכות גדולות כמו "עבודת ההלם של הדימוי הנע" (2010), שקשרה בין פרוטוקולים של עבודה תחת תכניות החומש ויחס למדיה הדיגיטלית, וכמו "יום שני מתחיל בשבת" (2013), שנטלה את כותרתה מספר מדע בידיוני בעל אותו השם שחיברו האחים בוריס וארקדי סטרוגטסקי ב-1965, ועשתה שימוש ברעיונות של האחים כדי לתאר את עליית האמן כחוקר בשנים האחרונות, או במלים אחרות, את ההיגיון שמאחורי פעילות אמנותית במציאות של אפס אחוזי צמיחה; ספרו של מקנזי וורק "אדום מולקולרי" מציע את משנתו של בוגדנוב בהתייחסות לשיח האנתרופוקן העכשווי. כל אלה מעידים שכדי להבין את המציאות הנוכחית עלינו לא רק לפתח כלים מרקסיסטיים מתוחכמים אלא גם ללמוד מהסובייטים. או כפי שניסח זאת נמרוד פלשנברג: לא רק מרקסיסטים אנחנו צריכים, גם סובייטולוגים.

יהושע סימון

מאמרו של יהושע סימון, מנהל ואוצר ראשי של מובי – מוזיאוני בת ים,

מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"