הגיבורה הטראגית של הסרט הישראלי החדש "גט, המשפט של ויויאן אמסלם" אינה רק הגיבורה הראשית המסוימת (בגילומה המעולה של רונית אלקבץ), אלא החברה הישראלית בכללותה המצהירה על נאמנותה לכבוד האדם וחירותו, אך בפועל מפעילה דיכוי על פי חוק באמצעות המונופול של בתי הדין הרבניים. הבימאים רונית ושלומי אלקבץ בחרו למקם את הסרט באולם ובמבואה של בית דין רבני, ויצרו בכך סרט על הצגה המועלית מדי יום וחושפת את מעמדה הנחות של האישה במערכות החוק הדתי, השולט במעמד האישי.
מתוך הסרט "גט, המשפט של ויויאן אמסלם"
כמו בהצגה, לכל אחת ואחד מהמשתתפים יש תפקיד מוגדר: ויויאן מבקשת לקבל גט מבעלה אלישע אמסלם (סימון אבקריין), ולשם כך שוכרת את עורך הדין כרמל בן-טובים (מנשה נוי), אשר מזמן עדים, שתפקידם להצדיק את תביעתה של ויויאן לגט. הבעל נעזר כטוען באחיו (ששון גבאי), אשר מצידו מזמן עדים שתפקידם להצדיק את סירוב הבעל לתת גט. ובמקום מורם באולם בית הדין נמצאים כמובן שופטי בית הדין הרבני (אלי גורנשטיין, רמי דנון ורוברטו פולק) – הבימאים שלפי הוראותיהם מתנהלת ההצגה שבתוך הסרט.
ההישג הקולנועי של האחים אלקבץ נובע מיכולתם הנדירה להעניק למילים הנאמרות בסיטואציה המתוחה בחלל בית הדין את הכוח להפוך מכלי להסתרה של האמת, כפי שהן נועדו להיאמר שם, לכלי רב עוצמתי החושף את האמת על מערכת היחסים בין בני הזוג, אך גם את העמדות החברתיות שהדמויות מייצגות. לכן המילים בסרט זה הן שחקן ראשי מלוטש ומחושב, נהגות בקפדנות ונאמרות בערבוביה טבעית של שלוש שפות – עברית, ערבית וצרפתית.
הקהילה שבה היא חיה, וגם חברי בית הדין, אינם יורדים לסוף דעתה של ויויאן: אם היא מאשרת את דברי העדים שבעלה המכובד אינו מכה אותה וכי הוא פרנס את המשפחה – איזו עילה יש לה לבקש גט? נישואים חסרי אהבה? מחנק אישי בבית דומם ונעדר רגש? רוצה רק לפרוש כנפיים ולעוף? נו באמת, היא בכלל צריכה להוקיר לבעלה טובה שהרשה לה לצאת מהבית ולנהל מספרה.
דמותה של ויויאן העקשנית ובעלת השכנוע העצמי, נחשפת בהדרגה. בתחילת הסרט, לבושה בצניעות מסורתית ומגיבה לנאמר בתנועות גוף עצורות ובמילים ספורות, ויויאן מצפה להשיג את הצדק במשחק לפי הכללים של החוק הדתי. בהדרגה מתברר לה, שהמערכת פועלת נגדה, שכן הכרעתה תלויה אך ורק ברצונו של הבעל לתת את הגט.
בתגובה פורצת ויויאן את הכללים, לבושה נעשה צבעוני, התנהגותה מאבדת מנוקשותה, היא מתערבת יותר בנאמר ומבהירה שאינה מתכוונת לסגת מהמערכה גם לאחר שהיא נמשכת שנים.
השיא מגיע במונולוג ה-"אני מאשים" של ויויאן, אותו היא נושאת בעת שמנסים לסלקה מאולם בית הדין בכוח, לאחר שסירבה לקבל את הכרעת הדיינים בדבר סיום הדיון. המונולוג הוא כתב אישום חריף נגד המאובנות של בתי הדין הרבניים, נגד השיטה המתעללת בקורבנות הסובלים, וגם התרעה, כי הציבור ימאס בממסד הדתי וימצא דרכים חלופיות לנהל את מעמדו האישי.
לכאורה, עקשנותה של ויויאן נושאת פרי, ובעלה אלישע נכנע ומודיע שהוא מוכן לתת לה גט. אלא שבטקס הגט עצמו מתברר, כי הבעל מוכן לומר "אני מגרש אותך שהיית אישתי", אך מסרב בתוקף לומר את המחצית השנייה של ההצהרה שהיא – "ותהיי מותרת לכל אדם".
בשיאו הטרגי של הסרט, המעיד על ההבנה הריאליסטית העמוקה של הבימאים, ויויאן מנהלת שיחת מסדרון עם אלישע, במהלכה היא נכנעת ומסכימה, שלמרות שתקבל את הגט, היא לא תינשא מחדש. בסיומו של הסרט אין אפוא שמחה של שחרור, אלא דיכוי האישה נמשך, והשליטה של הבעל בגופה של אשתו, משל היה חפץ, נמשכת גם לאחר הגט. אפיזודת הסיום של הסרט המראה רגלים של אישה קשישה בנעלים שטוחות הנגררות לאן שהוא, מכה בראשו של כל מי שעדיין ציפה שלפחות בסרט תסלק המערכת הדכאנית את טלפיה מהאישה.
לכוחו הסיפורי והאנושי של הסרט, החושף באומץ וברגישות מופלאה את חייהם של נשים וגברים בעולם הפטריארכלי השולט בישראל, תורמים תרומה משמעותית השחקנים שכבר הוזכרו לעיל והשחקן זאב רווח, בתפקיד בלתי נשכח של הבעל המכתיב לאישתו (דליה ברגר) ושולט במילותיה גם כשהוא מורחק פיסית – מעין פרומו לסיומו של הסרט.
הסרט "גט, המשפט של ויויאן אמסלם" כבר התמודד בהצלחה בכמה פסטיבלי סרטים בעולם. לאחרונה זכה ובצדק בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר וייצג את ישראל בתחרות האוסקר בקטגוריית הסרטים הזרים.
תלמה דקל
הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב
