התחלואה הגוברת בנגיף הקורונה בחברה הערבית עלתה על סדר היום. אך, במהלך הגל הראשון של המגפה היה חלקה של החברה הערבית בקרב החולים קטן, עם 1,064 מקרים מאומתים בסך הכל עד תחילת חודש יוני. היום יש בקרב הציבור הערבי יותר מ-15 אלף חולים מאומתים, עם עליה של יותר מ-2,500 חולים חדשים בשבוע. מתוך 13 ישובים אדומים, תשעה הם ישובים ערביים.
בגל הראשון התנהלה הנהגת הציבור הערבי באחריות: ועד ראשי הרשויות המקומיות, ועדת המעקב של הציבור הערבי וחברי הכנסת מהרשימה המשותפת עבדו יחד ובנו מערך שלם למעקב אחר ההתפתחויות ולטיפול בצרכי האוכלוסייה הערבית. בצד המקצועי של ניהול המשבר בלטה ועדת הבריאות בחברה הערבית, אשר הוקמה ביוזמת ועדת המעקב לפני כשנתיים. בוועדת הבריאות חברים עשרות רופאים, מדענים ומומחים בנושאי בריאות הציבור מרחבי הארץ. כגורם מקצועי זוכה הוועדה באמון רב מצד הציבור הערבי, והיא מילאה חלק חשוב במאבק בגל הראשון של הקורונה. הגיע הזמן שגם משרד הבריאות יראה בה כתובת בנושא הבריאות בחברה הערבית, ויתייעץ עמה בנושאי תכנון ומדיניות – כוועדה ולא רק כמומחים בודדים.
דרושה תוכנית
המצב כיום מצריך תוכנית מסודרת אשר תבנה בשיתוף הנהגת החברה הערבית, ושתתאים עצמה למאפייניה הייחודיים. על תוכנית שכזו לקחת בחשבון את הנקודות הבאות: א. לא יתכן שבגוף שמקבל ההחלטות בנושא המאבק בקורונה לא יהיו חברים רופאים, אפידמיולוגים, ומומחים ערבים, בזמן שהערבים מהווים כ40% מהסקטור הרפואי בארץ; ב. הגדרת המועדים בחברה הערבית ובחברה היהודית שונה מאד – החל בהגדרת "סוף השבוע" וכלה בחגים. הדבר צריך להשתקף בהחלטות ובצעדים שנוקטת הממשלה; ג. אין אמון ציבורי בהחלטות הממשלה בנושא הקורונה, הן משום שהפוליטיקה הובילה אותן לכל אורך הדרך, והן בגלל חוסר עקביותן והסתירות הרבות בהן; ד. כמעט אין חקירה אפידמיולוגית בחברה הערבית. הציבור מקבל דיווחים על חולים, אך לא מתפרסם שום מידע על מקומות בהם שהו החולים. מצב זה מעלה את אי–הוודאות וגורם ללחץ מיותר ולהיסטריה ציבורית. כך לא מפסיקים שרשרת הדבקה.
ועדת הבריאות בחברה הערבית מעוניינת להיות שותפה מלאה במאבק זה. כדי למלא את תפקידנו ביעילות אנחנו זקוקים למידע ונתונים מדויקים יותר על התחלואה בחברה הערבית. אין בידנו מידע על הערבים בערים מעורבות, או על כמה ערבים נפטרו מהקורונה. אנו חייבים לקבל המידע כדי לתת דעה מקצועית בכל שלב.
מרכיבי הבעיה
הבעיה בחברה הערבית נובעת בחלקה הגדול מפערי ידע והסברה, לדוגמא בהיעדר ההבחנה בין חולה בקורונה עם סימפטומים לבין נשא של ווירוס הקורונה ללא סימפטומים.
בלבול זה מטשטש את הסכנה במחלה עצמה, שכן קל יותר לראות את השיעור הגבוה של המאומתים הלא–סימפטומטיים מאשר את החולים הקשים.
מצב החברה הערבית, בכל התחומים, היה קשה עוד לפני הקורונה; כעת הוא מתפוצץ לנו בפנים. זו תוצאה של מדיניות אפליה אשר הובילה לפערים מדאיגים בכל התחומים: האבטלה חוגגת, אין יציבות כלכלית, כמחצית החברה הערבית מתחת לקו העוני, הרשויות המקומיות מתקיימות מתקציבים דלים, ובעיות הדיור והקרקעות בלתי–פתורות. כל אלה מביאים את האנשים "לזלזל" במחלה זיהומית שרב בה הנסתר על הגלוי. כאשר הקשיים האחרים בחיים נראים גדולים יותר מהקורונה, האנשים לא רוצים ללכת להיבדק – הפחד מכניסה לבידוד ואובדן ההכנסה הנלווה לה הוא גדול בהרבה מהפחד מפני הקורונה.
על הפתרונות להימצא בפעילות משותפת בין משרד הבריאות ויתר הזרועות הממשלתיות המטפלות במשבר הקורונה לבין השותפים בחברה הערבית: ראשי הרשויות, ועדת המעקב, ועדת הבריאות, ועדת החינוך וועד ההורים. על הממשלה לדבר עם נציגי החברה הערבית בגובה העיניים, לא לחלק הוראות ואיומים. יש לעבוד לפי שיטת "הרמזור" המוצעת, ולתקצב פרויקטור אחראי על בריאות הציבור בכל ישוב.
במקום להיות חלק מהפתרון, המשטרה תורמת בינתיים להחמרת הבעיה. מתפקידה של המשטרה למנוע התקהלויות, אולם היא מחלקת אישורים לחתונות עד 300 איש, לרבות במקומות סגורים! כל החתונות ההמוניות שמשכו ביקורת ציבורית מוצדקת נערכו תחת עינה הפקוחה של המשטרה ובאישורה. המשטרה לא אוכפת את ההוראות, ומספקת בכך לגיטימציה לאזרחים להפר אותן. וזאת מבלי להזכיר את האכיפה הבררנית, שהיא לרוב בלתי–מוצדקת, כמו מתן קנס למי שנמצא לבד ברחוב או ברכב ללא מסיכה. לעומת זאת לא עושים שום מאמץ לווסת התקהלויות במרכזי קניות, למשל. המשטרה לא פועלת לפי ההיגיון של החוק.
אשר לחתונות, יש ליישם את המתווה המוצע: עד 150 איש במקום פתוח. יחד עם זאת חיוני למנוע את ההפרות הגסות של ההנחיות הקיימות בחברה הערבית, כלומר לדאוג לביצוע ההחלטה. "דרך הזהב" היא הסברה נכונה ואכיפה אמיתית, ולא אכיפה עוינת ובררנית. הפחדת הציבור והאיום בסגר (שבסופו של דבר אינו ממומש) אינם מועילים.
אחריות הדדית
כל האמור לעיל אינו מעניק לגיטימציה להתנהלות חסרת האחריות בתוך החברה הערבית. אין צורך בחתונות עם מאות משתתפים או בפתיחת "בית תנחומים" ליקרים שהולכים מאתנו. אפשר לחיות עם מסיכות וריחוק פיסי, שאינו בהכרח ריחוק חברתי. הקורונה לא תיעלם מעצמה ועלינו לפעול בנחישות להורדת שיעור התחלואה. יש לפעול בהתאם לסיסמא: "אחריות הדדית – למענך ולמען כל האהובים עליך".
דבר אחרון: כדי לא לחזור בכל פעם "לכבות שריפות", יש לתקצב באופן מיידי את תוכנית הבריאות הרב שנתית לחברה הערבית. תוכנית זו נבנתה במשרד הבריאות בשיתוף צוות רב תחומי מהחברה הערבית, אך נתקעה בתהליך האישור במשרדי הממשלה. תכנון ארוך טווח הוא חלק בלתי–נפרד מהפתרון.
פאתן ג'טאס
