"ישראל תתיר לחברות הקונגרס אילהאן עומאר ורשידה טלאיב להיכנס בחודש הבא לישראל ולשטחים – אף שהביעו תמיכה בתנועת החרם" כך אמר ביום שישי שגריר ישראל בארה"ב רון דרמר. חברות הקונגרס האמריקאי ראשידה טלאיב ואילהן עומאר מתכננות להגיע לביקור בישראל ובשטחים הכבושים בשבועות הקרובים. לפי פרסומה של נועה לנדאו ("הארץ", 18.7), שוקלת המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) למנוע מהשתיים להיכנס לישראל בגין תמיכתן בתנועת החרם. בשל "רגישות ההחלטה", לטענת המועצה, גלגלה האחרונה את ההחלטה בנושא לפתחו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

חברי הכנסת איימן עודה ועאידה תומא–סלימאן (חד"ש) קראו לנתניהו לאפשר את כניסת השתיים, ואף שלחו למחוקקות מכתב תמיכה והזמינו אותן לפגישה בישראל. "עומאר וטלאיב מייצגות את דעת הקהל העולמית נגד הכיבוש ובעד עצמאות פלסטינית", כתבה תומא–סלימאן, "הן ימשיכו להשמיע את דעתן בקול רם, בין אם יורשו להיכנס ובין אם לאו. נתניהו, אתה לא יכול להסתיר את הכיבוש. תן להן להיכנס". יצוין כי סיעת חד"ש היא היחידה בכנסת שבחרה להתייחס לסוגיה זו. חה"כ עודה ותומא–סלימאן הם היחידים שגינו את אמירתו הגזענית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כלפי חברות הקונגרס, וחד"ש היא היחידה ששיגרה להן מכתב תמיכה נוכח איום איסור הכניסה.

טראמפ עורר סערה בשבוע שעבר כשתקף ארבע מחוקקות לא–לבנות במפלגה הדמוקרטית וקרא להן "לשוב לארצן". זאת למרות ששלוש מהן נולדו בארצות הברית ואחת מהן היגרה אליה כילדה. בדבריו, התכוון טראמפ לאלכסנדריה אוקסיו–קורטז, אילהאן עומאר, ראשידה טלאיב ואיאנה פרסלי. ימים ספורים לפני התקפה גזענית זו, שוחח האתר "ג'קובין" עם טלאיב.

ב-2018 נבחרה טלאיב (42) לקונגרס האמריקאי מטעם המחוז השישי בדטרויט, מישיגן, בתמיכת ארגון הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה. עם בחירתה הייתה לאמריקאית ממוצא פלסטיני הראשונה המכהנת בקונגרס. כמו עמיתותיה אוקסיו–קורטז, פרסלי ועומאר, גם ניצחונה זעזע את הממסדים הדמוקרטי והרפובליקאי כאחד.

כיצד החלה דרכך הפוליטית?

השכונה בדטרויט שבה גדלתי היא בית ל-20 קבוצות אתניות שונות. יש שם ריכוז גבוה של היספנים ואפרו–אמריקאים, וגם צאצאי מהגרים הונגרים ופולנים. לחיות שם – זה כמעט כמו לדפדף בספר היסטוריה. מבחינתי, גיוון היה הנורמה, וההיחשפות לדתות שונות ולרקעים שונים הפכה אותי עורכת דין טובה יותר, מאגדת עובדים טובה יותר וחברת קונגרס טובה יותר. כל פינה בעיר דטרויט נוצרת בחובה צמתים חשובים במאבק של התנועה לזכויות האזרח, כמו גם רגעים קריטיים במאבק למען זכויות העובדים באמריקה.

דומה כי קשה מאוד להפריד בין סוגיות של גזענות, זכויות מהגרים וזכויות עובדים במאבקים בדטרויט.

כל הנושאים הללו קשורים בסופו של דבר בצדק כלכלי. העוני בדטרויט גדל והולך. מיד אחרי שעיריית דטרויט הכריזה פשיטת רגל (2013), קפצו יזמים מגה–מיליארדרים על ההזדמנות. לכאורה, הם "משקמים" ו"מפתחים" את העיר, אבל בפועל גורפים רווחים תוך הישענות על סובסידיה ממשלתית ועל מסי התושבים. חמדנות תאגידית זו פוגעת באינספור משפחות עובדות. היזמים דוחפים אנשים לעוני כי הם מכריחים את התושבים לשלם עבור פיתוח פרטי של העיר, אשר כלל אינו תורם לרוב תושבי העיר אלא מעשיר את כיסם של מעטים.

מאות בתי ספר נסגרו בגלל חוסר מימון ציבורי. מערכת החינוך שלנו מוזנחת, אבל כספים ציבוריים מועברים לידיים פרטיות למטרות פיתוח נדל"ני – הרחק מבתי ספר הזקוקים לשירותים. ואם לא די בכך, 60% מתושבי דטרויט עובדים מחוץ לעיר מגוריהם, בעוד ש-70% מהעובדים בדטרויט אינם מתגוררים בה. נתון זה צריך להדליק את כל הנורות האדומות האפשריות אצל ראשי העירייה, אולם אלה נותנים יד להמשך ההפרטה ומסירת משאבי הציבור לידי אותם בעלי הון.

את מקדמת חקיקה שתמנע מחברות ביטוח להתבסס על דירוג אשראי בקביעת התעריף. מדוע?

אני רוצה לספר סיפור שמשך את תשומת לבי. הכרתי אחות בבית חולים במישיגן, שעבדה בו במשך כ-20 שנה. פרישתה השפיעה על ניקוד האשראי שלה לרעה. לפתע עלה מחיר ביטוח הרכב שלה ב-350 דולר. היא פשוט לא הצליחה להבין: היא נסעה פחות, התגוררה באותו מקום, נסעה באותו רכב, אבל שילמה יותר. סוכנויות הביטוח מאמינות כי ניקוד אשראי נמוך מעלה את הסבירות של אותם אנשים לבצע תביעות הונאה, אבל אין שום הוכחה לכך. הן פשוט מענישות אנשים בשל היותם עניים. על החקיקה ללכת רחוק יותר, כמובן: יש לקבוע איסורים דומים גם לגבי ביטוח בתים.

את ועומאר הפכתן מושא לזלזול, משום ששתיכן נשים מוסלמיות התומכות במאבק הפלסטיני. זה כואב וקשה, אבל גם מעורר תקווה. האם מגיני הסטטוס קוו מודאגים שמא ההמונים האמריקאים יתקדמו לעבר תמיכה בצדק בישראל ובפלסטין?

כן, אני רואה עוד ועוד אנשים מתנגדים לאי צדק ולאי שוויון. יותר אנשים סביבי מסרבים לקבל את ההצדקה השקרית של "נפרדים אבל שווים" העומדת בבסיס משטר הכיבוש.

אני יודעת שאבותיי נהרגו ונעקרו מאדמותיהם. האם אני רוצה לראות אנשים אחרים נעקרים וסובלים? בהחלט לא! אבל אני רוצה שתהא הכרה בהיסטוריה שלהם, ושבארץ יתחוללו תהליכי תיקון וריפוי. אני רוצה שסבתא שלי, שחיה בשטחים הכבושים, תזכה לדעת חופש ושוויון מהם. אני רוצה שבמותה יהיה לה כבוד אנושי. שני העמים צריכים לחיות בשלום אמתי וצודק, כי כל יתר הדרכים לא עבדו.

אני קוראת לשחרור פלסטין כי פלסטינים זכאים לזכויות אדם. כשאני רואה פעילי זכויות שחורים עם חולצות של סולידריות עם הפלסטינים, וכשאני פועלת בשיתוף עם תנועת "בלאק לייבס מאטר" ("חיי שחורים חשובים"), המבקשת להעלות לסדר היום את אלימות המשטרה כלפי שחורים בארה"ב – אני יודעת שמשהו טוב קורה.

אני רואה אמריקאים רבים המבינים את מצוקתו של העם הפלסטיני ושואפים לעצמאותו באופן שאינו משפיל את הישראלים אלא מזהה את ממשלת ישראל כאשמה. לכן שומרי הסטטוס קוו אכן צריכים לדאוג.

הריאיון עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב ופורסם במקור באתר ג'קובין