ב-13 בפברואר הגישה ממשלת ונצואלה בקשה לבית הדין הבינלאומי בהאג לפתוח בחקירה נגד ממשלת ארצות–הברית בגין פשעים נגד אזרחי ונצואלה. פשעים אלה, לפי כתב התביעה, בוצעו באמצעות משטר הסנקציות הכלכליות שמנהלת ארה"ב נגד ונצואלה מאז 2014 ועד היום. סנקציות אלה הן סדרה של צעדים שנקטה ממשלת ארצות–הברית במטרה להגביל את האוטונומיה הכלכלית של ונצואלה ולאלץ אותה להתיישר לפי הקו המדיני האימפריאליסטי שמעצב הממשל האמריקאי. כתוצאה מסנקציות אלה, נקלעה ונצואלה למשבר כלכלי מתמשך שהתבטא ברעב ובמוות של תושבים. לפי טענות כתב התביעה, המשך קיום משטר סנקציות אמריקאי זה, תוך מודעות להשלכותיו ההרסניות, הוא הלכה למעשה פרקטיקה של רצח עם כלפי אזרחי ונצואלה. כתב התביעה מסווג את הצעדים שנקטה ארה"ב כלפי ונצואלה כ"אמצעי כפייה חד–צדדיים" (Unilateral coercive measures). כן רואה כתב התביעה במשטר הסנקציות של ארה"ב התקפה שיטתית בחסות מדינה המופנית נגד אוכלוסייה אזרחית. הגדרה זו של משטר הסנקציות האמריקאי הולמת, לפי כתב התביעה, את ההגדרה המקובלת בחוק הבינלאומי של פשעים נגד האנושות.
סגנית נשיא ונצואלה, דלסי רודריגס, מציגה את כתב התביעה (צילום: סוכנות הידיעות של ונצואלה)
התביעה מפרטת פריסה וסיווג של הצעדים והמרכיבים השונים של משטר הסנקציות, וכן של ההשלכות רבות ההיקף שלהם על החיים בוונצואלה. ההשפעה של משטר הסנקציות על הכלכלה הוונצואלית היא הרת–אסון. ההפסד הכספי שספגה ונצואלה כתוצאה מהחרם הכלכלי נגדה מוערך בכ-116מיליארד דולר (סכום המקביל לתקציב מדינה זו לאורך שש שנים). הפסד זה, כפי שמפרט כתב התביעה, הוביל לעליה בשיעור התמותה בקרב ילדים ובוגרים, לעליה בשיעור התחלואה ולירידה בצריכת הקלוריות הממוצעת לנפש. המערכת הציבורית של ונצואלה ספגה גם היא נזק כתוצאה מהסנקציות. הנזק התבטא בליקויים במערכת החינוך, במערכות החשמל והתחבורה ואף במחסור במים ראויים לשתייה. התביעה מציינת בין היתר מקרי מוות של מטופלים אשר אושפזו בבתי החולים ולא ניתן היה לתת להם טיפול ראוי. לדוגמה, הטיפול בחולי כליות ובנזקקים להשתלות כבד או מוח עצם הוא יקר, אך ממשלת ונצואלה דאגה לכסותו בימים כתיקונם. לאחר כניסת הסנקציות לתוקף, הגישה של ונצואלה לחשבונות בנק ולמשאבים שונים במערכת הפיננסית הבינלאומית נחסמה, ולא היה באפשרותה להשיג מימון חיצוני או פנימי לצרכים אלה.
ונצואלה טוענת כי אמצעי כפייה חד צדדיים אלה מפרים את החוק הבינלאומי. אלא שבין ונצואלה לבין קבלת צדק בבית הדין הבינלאומי עומד מכשול איתן – אי–ההכרה של ארצות הברית בחוקיותו של בית דין זה. ארצות הברית אינה מחויבת לאמנת רומא (2002) שהיא מקור הסמכות של בית הדין. נוסף לסירוב הפומבי לחתום על האמנה, אישרה ארצות–הברית חוק אשר מקנה לנציגי צבאה חסינות מוחלטת מפני כל צעד משפטי שינקוט נגדם בית הדין הבינלאומי.
אף על פי כן, הגשת התביעה לבית הדין הבינלאומי בהאג איננה מעשה עקר או סמלי גרידא. ונצואלה, בניגוד לארה"ב, נמנתה עם המדינות הראשונות אשר חתמו על אמנת רומא. לכן, כמדינה המוגנת על–ידי החוק הבינלאומי, יש לבית הדין מרווח תמרון מסוים נגד מדינות אשר מפרות את זכויותיה.
למרות שוונצואלה מודעת לכך שסמכות בית הדין בהאג לגבי ארה"ב מוגבלת, הגשת התביעה כשלעצמה היא צעד אמיץ שראוי היה שיעשה. בראש ובראשונה, הפניה לבית הדין מוכיחה כי ונצואלה מחויבת לפתרון לא–אלים של סכסוכים בהתבסס על שיתוף פעולה בינלאומי. בעוד שהאפשרות הצבאית מצויה על שולחנם של מקבלי ההחלטות בקראקס, תגובה צבאית אמריקאית, יחד עם השפעתה רבת ההיקף על דעת הקהל העולמית, יובילו להרס ולנזק גדול יותר עבור העם בוונצואלה. לכן, תגובה משפטית היא האפשרות העדיפה עבור ונצואלה כרגע. הצגת הפשעים האמריקאים בפני בית הדין היא אסטרטגיה הממחישה את החיפוש הוונצולאני אחר פתרון חוקי, אשר ימנע הסלמה, ובה בעת מציגה לעיני העולם את הבריונות האימפריאליסטית האמריקאית. התביעה אמנם לא תישא פרי בטווח הקרוב, אך היא משרטטת גבול בפני האימפריאליזם, ומשתמשת במערכת המשפט הבינלאומית כדי לחשוף אותו לביקורת.
זאת ועוד, הכרה של גורם משמעותי כבית הדין הבינלאומי בצדקתה של ונצואלה תעניק לה לגיטימיות אל מול מתקפות התעמולה והדה–לגיטימציה שמנחיתה עליה ארה"ב חדשות לבקרים, בניסיון להשחיר את תדמיתו של השלטון הסוציאליסטי. צעד זה יחשוף רבים למצב בו נמצאת ונצואלה, ובסבירות רבה יציב אותם לצידה במאבק נגד האימפריאליזם.
תום קורי
