אחד מגופי המים המלוחים ביותר על פני כדור הארץ והנקודה היבשתית הנמוכה ביותר בעולם. שיאים אלה הביאו אותו להיות מוקד משיכה והתעניינות עולמית. הדבר ניכר, בין היתר, ב"עלייתו לגמר" בתחרות שבעת פלאי עולם, כאחד מעשרה פלאי עולם הטבע וברצון להכריז עליו כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו. עם זאת, קיים פער אדיר בין ההכרה הלאומית הרחבה בחשיבות שימורו של ים המלח לבין מידת ההגנה שמספקת לו מדינת ישראל בפועל.

במסמך שפרסם הארגון הסביבתי הוותיק אדם, טבע ודין בשבוע שעבר, נכתב כי "אין לים המלח אמא ואבא". המשרד העיקרי ש"מטפל" בים הוא משרד האוצר, והוא מסתכל רק על החלק הדרומי המלאכותי, תוך התעלמות מוחלטת מהאגן הצפוני הטבעי ומתוך נקודת מבט כלכלית בלבד.

לדברי הארגון, מצבו של ים המלח מעולם לא היה גרוע יותר. אוצר טבע ומורשת נדיר זה נחרב והולך נגד עינינו בשנים האחרונות. לאורך עשרות שנים כשלה המדינה והתרשלה בניהול משאבי הטבע. ממשלות ישראל הפרו את חובת הנאמנות שלה כלפי הציבור. המדינה נתנה, וממשיכה לתת, לקומץ בעלי הון לנצל ולהרוס משאב טבע ייחודי זה. זאת, למרות שהציבור הוא בעליו האמתיים של ים המלח.

אזור ים המלח מצוי במצב של הידרדרות אקולוגית מתמשכת המתבטאת בירידת מפלס הים, בשינוי פני הנוף, בפגיעה בתיירות, בנזקים ישירים לתשתיות ובנזקי בולענים. חלק בלתי-מבוטל ממצבו העגום של ים המלח נובע מהפעילות התעשייתית של חברת מפעלי ים המלח בע"מ (שבבעלות משפחת עופר) השואבת מים מן האגן הצפוני ומעודדת את תהליך אידוי המים. לאידוי ולשאיבת המים – השפעה סביבתית קשה מאוד.

המפעלים שואבים את מי ים המלח, באמצעות מתקני שאיבה, מדרום האגן הצפוני ומזרימים אותם דרומה, דרך תעלות ההזנה, לבריכות האידוי שבאגן הדרומי וכך מביאות להגדלה משמעותית בהתאדות המים. פעילות זו מנצלת את הים לשם רווח של חברת מופרטת, קונצרן כי"ל (כימיקלים לישראל)   שבבעלות  בעל  ההון  תושב  לונדון   עידן   עופר,  ותורמת לירידת המפלס של האגן הצפוני של ים המלח. ההתגברות בקצב ירידת המפלס מסתכמת בירידה ממוצעת של כ-1.2 מטר בשנה ולגריעה כוללת של מעל 30 מטר מאז 1976. הפעילות התעשייתית של כריית מחצבים יקרי ערך במפעלי ים המלח הישראלים – אחראית על כ-30% מירידת המפלס.

חברת מפעלי ים המלה זכתה לאורך השנים ב"מתנות" יקרות ערך מהמדינה. אי אפשר כבר להשיב אותן לציבור, וביניהן "מכתב השרים" מיום 11.1.95 בו הובטח שלא להעלות את שיעור התמלוגים ל-10%, כקבוע בחוק הזיכיון, עד שנת 2010; אי-תשלום היטל ההפקה על המים ששואבת חברת מפעלי ים המלח בשונה מכל מפיק מים אחר; אי גביית חוב דמי חכירה לרשות מקרקעי ישראל בסך 20 מיליון שקל; מס חברות מופחת ששילמה החברה עד לוועדת ששינסקי (12%-16% במקום 26.5% כמקובל); ואי תשלום עלויות חיצוניות (בריאותיות וסביבתיות) על המפגעים הקשים שגורמת החברה לים המלח וסביבתו בשל פעילותה.

זה שנים כי"ל משלמת פחות ממה שהיא מחויבת למדינה ולציבור על ניצולם של משאבי הטבע הלאומיים שלנו. מאז שנת 2000, לא שילמה כי"ל תמלוגים על מוצרי ההמשך שלה (מוצרים המופקים בהמשך תהליך הייצור), וזאת בניגוד לחוק.

לאחר שהמדינה זכתה בבוררות מול כי"ל, שהחלה ב-2011 וקיבלה ממנה 600  מיליון שקל, נוצרה מחלוקת על פיצויי ריבית והצמדה על התמלוגים ששולמו באיחור. ב-2016 פסקה הבוררות לטובת המדינה, וכי"ל נדרשה לשלם יותר מ-200 מיליון שקל נוספים. ב-2018 טענה המדינה כי החברה חישבה את התמלוגים בניגוד לפסק הבוררות וכי כי"ל חייבת עוד 600 מיליון שקל בנוסף לסכום שכבר שולם.

אם הצליחה כי"ל לחשב "לא נכון" תמלוגים, שהם כלי מיסוי שקוף ומוגן באופן יחסי מפני מניפולציות חשבונאיות, מעניין מה קורה בנוגע לתשלום של חוק ששינסקי.

רק לאחרונה פורסם שכי"ל שוב "משחקת עם המספרים", וכי הערכת שווי מנופחת של ערך נכסיה (כאשר עמדת החשבת הכללית של האוצר בעניין זה עדיין לא פורסמה לציבור) עלולה לגלות שכי"ל כלל לא שילמה ואף ייתכן ולא תשלם מס ושוב הציבור יפסיד פעמיים – פעם אחת כשנתנו לחברה לנצל את משאבי הטבע שלנו ופעם שנייה כי החברה הזאת מצליחה להתחמק מלשלם לציבור על ניצול של משאבי הטבע.

לפי אדם, טבע ודין, חשיבותו של ים המלח ומצבו החמור "מובילים למסקנה אחת: עלינו לעשות ככל הניתן על מנת לעצור את ירידת מפלס האגן הצפוני ולפעול לשיקומו של הים".

למרות מצבו העגום של ים המלח, בשם "התועלת הכלכלית של פעילות הכרייה למשק הישראלי", המליץ לאחרונה צוות שהוקם במשרד האוצר לבחון את סיום הזיכיון של מפעלי ים המלח רק ב-2030. לא הוצג בפני הציבור מהי אותה תועלת כלכלית למשק הישראלי.

דומה כי המדינה בכלל לא בחנה חלופות, מעבר למדיניות של המשך המצב הקיים, קרי המשך הכרייה. מלשון הדוח עולה שכלל לא נבחנו חלופות ירוקות ובוודאי שלא חלופת האפס, כלומר סיום הכרייה בים המלח באופן מוחלט. סביר להניח שמשפחת עופר תמשיך לפגוע בים המלח עוד שנים.

נמרוד עובד

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"